גדוד גדעון רצועת הביטחון בלבנון 1985-2000

רצועת הביטחון בלבנון 1985-2000
המטרה: הגנה על יישובי הצפון
במשך 15 שנים, משנת 1985, ועד שנת 2000, חצצו לוחמי צה"ל בין המחבלים בדרום לבנון לבין תושבי מדינת ישראל. אל מול נופיה המרהיבים של ארץ הלבנון, הם ניצבו כצוק איתן בין המחבלים הפלסטינים הרבים, בעיקר מחבלי החיזבאללה לבין תושבי הצפון, כאשר אורות היישובים הישראלים מאחורי גבם של הלוחמים מזכירים להם שוב את המשימה שלשמה הם שוהים בלבנון. הייתה זאת מערכה מתמשכת ועיקשת במיוחד בה היה ללוחמי גדוד 13 של גולני חלק משמעותי ביותר. במהלך השהייה ברצועת הביטחון בדרום לבנון נפגעו רבים מלוחמי הגדוד, אך מילאו על הצד הטוב ביותר את המטרה אותה שיננו מדי בוקר וערב בתדריכי המוצב:

הגנה על יישובי הצפון.
מלחמת לבנון הסתיימה באופן רשמי בחודש ספטמבר 1982 וחטיבת גולני ערכה מסדר חטיבתי בביירות לציון סיום המלחמה, אולם לוחמי צה"ל ובתוכם כמובן לוחמי חטיבת גולני וגדוד 13, המשיכו לשהות בלבנון עוד שנים רבות, עד ליציאה המוחלטת של צה"ל מלבנון בחודש מאי 2000. לאחר סיום המלחמה המשיכו הלוחמים לשהות באזור הרי השוף בלבנון ומעבר לנהר האוואלי עד שצה"ל נסוג מהאזור ובשנת 1985 התמקם דרומית לנהר האוואלי ויצר בדרום לבנון את 'רצועת הביטחון', צמד מילים שלכל לוחם בגדוד 13 בין השנים 1985 ועד לשנת 2000 מזכיר נשכחות: החל מהקמת המוצבים, שעות שיגרה מרובות, מארבים של ימים רצופים, פתיחת צירים, מטענים, שיירות והיתקלויות. שעות השהייה הממושכות במוצבים ובמארבים יצרו שפה משותפת בין אלפי לוחמים ששירתו באותה העת בגדוד וחצצו בין המחבלים לתושבי הצפון, שפה שרק מי ששהה באותה התקופה בדרום לבנון יכול להבין אותה במלואה.
עם הקמת רצועת הביטחון הפכו לוחמי גדוד 13 למומחים בכל הקשור לדרום לבנון. מפקדי הגדוד ולוחמיו המציאו ושכללו שיטות פעולה חדשות והפכו את רצועת הביטחון למגרשם הביתי.

רס"ן יאיר נווה, לימים מח"ט גולני ואלוף בצה"ל, הגיע לתפקיד מפקד גדוד 13 כאשר הגדוד ירד מהקו המבצעי בלבנון לאימון בנבי מוסא, אימון שבמהלכו הכין נווה את הגדוד באופן מלא לקו המבצעי הבא- שוב בדרום לבנון. לנווה הייתה הכרות טובה עם לבנון. יומיים לפני תחילת מלחמת לבנון בשנת 1982 הוא התחתן ובמהלך השבת חתן שלו, הוא הוקפץ ללבנון והחליף שלושה מפקדי פלוגות שנפצעו קשה במהלך הקרבות בגדודים 51 ו-12. לאחר מכן יצא לקורס פיקוד ומטה, היה סגן מפקד בסיס האימונים החטיבתי וקיבל את הפיקוד על גדוד 13. דרוך ומוכן לקראת הצפוי ללוחמיו בלבנון, הוא השכיל להפוך את האימון בנבי מוסא למדמה לבנון: הוא הרבה לאמן את הגדוד בקרבות תוך כדי תנועה עם טנקים באזורים בנויים. "באותה תקופה המג"ד היה האיש הכל יכול בגדוד", הוא נזכר בחיוך נוסטלגי, "הפלוגות היו קטנות יחסית, 60 איש ביום טוב ואתה אחראי עליהם בכל המובנים. אתה כמג"ד קובע את היציאות, את מיקום העמדות וכו' ". הגדוד בפיקודו של נווה, אז בן 26 בלבד, שב ללבנון ועשה קו מבצעי באזור הכפר אדואר שבגזרת נבטיה. היה זה אחד הקווים המבצעיים הראשונים של צה"ל במיקום החדש בדרום לבנון.
לוחמי הגדוד הרגישו בלבנון כמו בבית. כך למשל, במשך תקופה ארוכה הם אהבו להוביל את העצירים הלבנונים למפקדת השב"כ שישבה בעיירה נבטיה ועל הדרך לחזור עם מלאי מזון משובח, תוצרת מקררי השב"כ שזכו לאספקה טובה יותר מאשר לוחמי הגדוד, שחזרו עם הנגמ"שים עמוסים כל טוב ממפקדת השב"כ, דבר שהביא לתלונות מצד אנשי השב"כ שהיו אנשי מודיעין טובים, אך לא הבינו מדוע המקררים עמוסי הכל טוב שלהם מתרוקנים פעם אחר פעם.
על השגרה בלבנון מספר המג"ד נווה: "המחבלים היו בעיקר מבצעים מארבים לשיירות שלנו על הצירים או שהיו יורים על המוצבים והמחסומים שלנו. בשלב מסוים החלה תופעת הנחת המטענים. מודיעין לא היה ורוב המודיעין שיצרנו היה לבדנו על ידי תצפיות ופטרולים. לא היו רכבים ממוגנים והפעילות הייתה נעשית ברגל או בג'יפים רגילים. המון פעילות רגלית, בדיקות בתים, וכניסות ליישובים לבנונים". היציאות, מתאר נווה, היו פעם בשלושה שבועות על גבי משאית ה'ספארי' מנבטיה ועד מטולה ובחזרה, כאשר החיילים שהיו יורדים בנבטיה, היו עולים לנגמש"י הגדוד שהיו מלווים אותם למוצבים שלהם. באותה התקופה, הגדוד איבד שני לוחמים בדרך זו כאשר הופעל כלפיהם מטען שהניחו המחבלים. הגדוד נכנס לשגרה, שהביאה לעיתים לנפקדויות של לוחמים וגם
להתנהגות מוזרה של מחבלים בכלא אנצאר הסמוך למוצב לוחמי גדוד 13. המחבלים, מבלי שהייתה סיבה נראית לעין החלו לפתע להתנהג באלימות ופתחו בהפרות סדר במשך כמעט שבועיים ברציפות. בתחילה לא הבינו בצה"ל את פשר ההתנהגות האלימה, אך תחקיר קצר העלה את הסיבה המקורית: לוחמי הפלוגה המסייעת שנהגו ללוות את שיירות האספקה לתוך לבנון, החליפו בין הפיתות שהיו מיועדות למחבלים הכלואים לבין הלחם הפרוס שהיה מיועד ללוחמי צה"ל והדבר הביא לזעם בקרב האסירים, שלא סבלו שמישהו מחליף להם את הפיתות בלחם.
כלפי האוכלוסייה הלבנונית עמה הם באו בחיכוך מתמיד. נווה היה מג"ד קשוח, בעיקר בכל האמור למשמעת מבצעית. "אני שלחתי לכלא חיילים על בעיות של משמעת מבצעית", הוא משחזר, "וכששלחתי לכלא בן אדם מהסיבה שהוא לא היה מבצעי במקום בו היינו חייבים לגלות מבצעיות ברמה הגבוהה ביותר כי אם אז נחטוף, הבנתי שאני עושה את זה בשבילו ובשביל ההורים שלו".

כשנה לאחר כהונת נווה בתפקיד, שב הגדוד ללבנון והפעם לעיר צידון ומוצב בוקסטה , מעל נהר ההוואלי. את הקו זה לא ישכחו לעולם חיילי הגדוד, המחבלים וגם אנשי יחידת ההסרטה של צה"ל שזכו לצלם את אירוע היתקלות נדיר של לוחמי הגדוד והפכו את השהייה עם לוחמי גדוד 13 להשראה לסרט קולנוע מפורסם- 'שתי אצבעות מצידון'. באותה התקופה צה"ל כבר נסוג מעבר לקו ההוואלי והקים רשמית את רצועת הביטחון והמחבלים מארגונו של אחמד ג'יבריל, ניסו לקבוע עובדות בשטח ולהסתנן לאזור בו שהה צה"ל, עוד לפני שצה"ל מיצב את עצמו מבחינה מודיעינית באזור. גדוד 13 פיתח באותה התקופה מארבים מיוחדים ה'ארטישוק', ביחד עם כוחות טנקים ששהו באזור וחיסלו מחבלים רבים. באותה התקופה המחבלים הגבירו את השימוש במטעני צד, שאחד מהם, שהוצב על גשרון בירידה מתל חרא, כמעט ופוצץ באחד המקרים את חפ"ק המג"ד של נווה, כאשר רק בנס המטען התפרק כאשר הג'יפ עלה עליו אך לא התפוצץ. נווה וחייליו הוציאו באותה ימים מארבים לרוב, כאשר גם המג"ד עצמו והמפ"ים שוכבים במארבים שעות רבות ומחכים נחושים ודרוכים למחבלים שאיימו להתקרב ליישובי הצפון. במסגרת המארבים הם היו נתקלים במחבלים בודדים ופוגעים בהם, אך מארב אחד, יוצא דופן במיוחד, הפך לאחד המארבים המפורסמים בתולדות שהיית צה"ל בלבנון:
היה זה באחד מסופי השבוע האחרונים לשהיית צה"ל באזור צידון. גדוד 13 היה הגדוד הצפוני ביותר של צה"ל בעומק לבנון, ללא כוחות נוספים עמו, דבר שחזר כמעט תדיר בפעילויות הגדודיות מאז הוקם הגדוד, החזיק את המובלעת הצפונית הרחוקה ביותר של צה"ל בשטח והתכונן לנסיגה לעבר קו המוצבים של רצועת הביטחון. המחבלים מצדם שאפו לקבע את מעמדם בשטח שיפונה ולזנב בחיילי צה"ל. באותו יום שישי נשארו בגזרה שם המג"ד נווה וגם הסמג"ד צביקה ברקאי, שהחליף את נווה בתפקיד המג"ד לאחר סיום כהונתו. חלק מכוחות הגדוד שהו בגבעה סמוכה, מספר ק"מ מצפון לצידון, כאשר במהלך הימים הללו היו איתם גם אנשי צוות ההסרטה של צה"ל שהגיעו לסקר את הימים האחרונים בצידון . במהלך פעילות מבצעית שגרתית לחלוטין באותו יום שישי תפסו לוחמי הגדוד שני אנשים שנראו חשודים והחלו לחקור אותם בעזרת משק"ים ששלטו בערבית. התנהגותם של השניים החשידה מאד את לוחמי הגדוד ועוד יותר הפתיעה אותם ההצעה של הלבנונים במהלך חקירה:
"שחררו אותנו ובתמורה ניתן לכם מידע חשוב על 30 מחבלים".
הסמג"ד צביקה ברקאי, מספר: "העניין נראה לי ממש לא הגיוני וככל שהמשכתי לתחקר ולהוציא אינפורמציה, הוצאתי מהם מידע ולפיו כ-30 מחבלים הולכים לחצות את נהר האוואלי מצפון לדרום, להיכנס לשטח שבשליטת צה"ל ולבצע פיגועים כנגד חיילי צה"ל לפני שהם נוטשים את גזרת צידון. העניין נראה לי קצת דמיוני. היה לי הרבה מאד ניסיון מבצעי והיתקלויות, אבל להיתקל בחוליית מחבלים של כ-30 מחבלים נראה לי קצת מוזר". ברקאי החליט לערוך בדיקה ראשונית לדברי הלבנונים. הוא העלה אותם לנקודת תצפית כק"מ מעל נהר האוואלי וביקש מהם להכווין אותו לנקודה בה נמצאים המחבלים. לתדהמתו ראה באמצעות המשקפת קבוצת מחבלים גדולה הנמצאת מצפון לנהר ומתכוננת לחצייתו. המחבלים כמובן לא ידעו שהם נצפים ע"י כוחות גדוד 13 והמשיכו בהתקדמותם. ברקאי דיווח למג"ד נווה על כמות המחבלים הגדולה העושה דרכה לאזור ונווה החליט לטמון להם מארב בעצמו. שלושה מפקדי פלוגות מהגדוד, ביחד עם צוות כוננות, חפ"ק המג"ד והסמג"ד ולוחמי פלוגה ב' הוקפצו במהירות לשטח. המג"ד נווה ביחד עם פלוגה ב ' נכנסו למארב על הגדה הדרומית של הנהר. הטנק שהיה תחת פיקוד הגדוד והוקפץ לביצוע המשימה הפתאומית, המתין במדרון אחורי וכאשר המחבלים היו כבר בתוך הנהר ולא יכלו לשוב לאחור, קידם אותו הסמג"ד ברקאי לעמדה. חלק מלוחמי הגדוד חצו את הנהר לצדו הצפוני והמחבלים היו בעצם לכודים בין כוחות הגדוד. ברגע האמת נתן נווה פקודה לטנק לירות מתחתית הוואדי כלפי מעלה והמחבלים נותרו כלואים בתוך מעין מסדרון אש של הגדוד. המחבלים חצו במהירות את הנהר כשהם חמושים מכף רגל ועד ראש ושם נתקלו במארב של נווה והחיילים הנוספים שפתחו לעברם באש. היה זה קרב טיהור באש קלאסי מול כוח גדול. לוחמי גדוד 13 ניצלו את אלמנט ההפתעה ואת השליטה שלהם בשטח באמצעות תצפיות שהיו ממוקמות למעלה בסמוך לסמג"ד ברקאי, אליו היו צמוד צוות ההסרטה שהקליט בזמן אמת את ההיתקלות ואת הדברים שאמר ברקאי. נווה משחזר: "כלאנו אותם בתוך מסדרון האש והתחלנו לסרוק לפי הספר. אני בנתיב של הערוץ, כוחות של הפלוגות האחרות מעליי בצד הימני, ליד צלפים ופלוגה ב של אריה עובדיה מלפנים וככה התקדמנו. חיסלנו מטווחים קצרים את המחבלים אחד אחרי השני וחלק לקחנו בשבי. למזלי אני הייתי המג"ד שם. ביצענו חסימה, תפעלנו את הטנק, המתנו לבוקר, הגענו לשטח שולט ונכנסנו לשטח שאסור היה לנו להיכנס אליו מעבר לאוואלי, היו חיפויים, מכת אש, דילוגים. קרב כמו בספר". כ-16 מחבלים נהרגו בביצוע ועוד עשרה נלקחו בשבי באחת מהפעולות המשמעותיות של צה"ל ברצועת הביטחון. צוות ההסרטה שנכח במקום צילם חלקים רבים מהאירוע ותיעד את האירוע רחב ההיקף וגם את בואו של הרמטכ"ל רא"ל משה לוי ששמע סקירה מפורטת על הקרב מאת נווה וברקאי, שמספר: "צוות ההסרטה של יחידת דובר צה"ל כל כך נדהם מהיכולות שלנו להיתקל ולהרוג כל כך הרבה מחבלים ללא נפגעים, שעל בסיס הקרב הזה ועוד מספר אירועים נוספים שהוא נכח בהם בימים שהוא היה צמוד אלינו בצידון, הוא החליט לכתוב את הסרט 'שתי אצבעות מצידון', שבתחילתו יש הקדשה לגדוד 13".
זמן קצר לאחר מכן, באחד מימי חמישי, קיבלו מפקדי הגדוד בהפתעה את ההוראה לעזוב את צידון ולנוע לכיוון הכפר טייבה. חיילי הגדוד נעו על נגמ"שים ועם מחלקת הטנקים לעבר המוצב החדש, שם היה מתקן מים גדול. נווה הגיע בראש הגדוד, הביט על מתקן המים והחליט כי שם מוטב לערוך את ליל הסדר הראשון של גדוד 13. קו רצועת הביטחון של צה"ל נקבע באותה העת ואת ליל הסדר המיוחד הזה, לא ישכחו לוחמי הגדוד ומפקדיו לעולם. נווה סיים בשנת 1986 שנתיים של פעילות מבצעית אינטנסיבית. מאד עבר תפקידי פיקוד רבים והגיע עד לתפקיד סגן הרמטכ"ל, אולם את תקופתו כהונתו כמג"ד 13, הוא מציין כאבן דרך חשובה במיוחד: מג"ד זה תפקיד שבו אתה מסוגל לדבר עם גנרל ואח"כ מסוגל לדבר עם חייל בבונקר ולהחליף אתו חוויות אישיות. גדוד 13 היה גדוד שקיבל משימה, למד אותה וביצע ללא קיטורים וללא קשקושים ולהיות מג"ד 13 היה מבחינתי דבר משמעותי ביותר".
ברקאי הסמג"ד נכנס לתפקידו מג"ד 13 לאחר כהונת נווה והמשיך את דרכו של קודמו בתפקידו במבצעיות ותוך ביצוע משימות רבות על הצד הטוב ביותר. תחת פיקודו עמדו חיילי הגדוד חוצץ בין המחבלים לבין תושבי הצפון והרגו מחבלים רבים. באחת המשימות, לדוגמה, ביצע הגדוד פשיטה ביחד עם סיירת גולני, על יעד באחד מהכפרים מתחת למוצב הבופור. על פי מידע מודיעיני שהצטבר, ביעד שהו באותה העת מחבלים בכירים. 15 חיילים, רובם קצינים ומכ"ים הצטרפו למג"ד ברקאי לטובת המשימה. ברקאי הוביל את הפשיטה, כאשר בשלב מסוים הסיירת התפצלה מהכוח ולוחמיה נשכבו במארב סמוך לבית בו היו המחבלים. במרחק של כ-150 מטר מהיעד נשכבו גם לוחמי הגדוד. המשימה של לוחמי הגדוד הייתה להפציץ את הבית ולפתוח לעברו באש כבדה על מנת לגרום למחבלים לצאת החוצה ולהיתקל בסיירת. הלוחמים זחלו בשקט, תוך שמירה על מבצעיות מוחלטת וכשהגיעו למרחק של כ-70 מטרים מהבית הם פתחו במכת אש. המחבלים מצדם השיבו באש והכוח ביצע מכת אש כבדה נוספת. הסיירת השלימה את המלאכה והגדוד קיבל שבחים רבים על ביצוע נקי ומושלם של המשימה. "זו הייתה גאווה אדירה שמכל חטיבת גולני נבחר גדוד 13 לבצע את המשימה", מספר המג"ד ברקאי, "גם מי מהגדוד שלא השתתף במשימה חש סיפוק אדיר מזה שדווקא אנחנו נבחרנו. הייתה תחרות מטורפת מי יכנס לביצוע המשימה הזאת. ראיתי את התמיכה של כל מי שהיה מעורב במבצע הזה, לעשות כל מה שאפשר כדי שהחיילים שיצאו למשימה ירגישו כמו מלכים וכשחזרנו כמובן לאחר הביצוע המצוין הרגשנו אכן כאלה. מה גורם לחייל להסתער בלב הקרב ולסכן את החיים שלו? המדינה, הדגל, הפחד, הרצון להרוג אבל אני חושב שמה שמניע אותו יותר מכל לסכן את חייו הוא גאוות היחידה, החברות והרצון לבצע את המשימה במסגרת היחידה ולא להיכשל". במהלך כהונתו של ברקאי פרצה האינתיפאדה הראשונה ביהודה, שומרון ועזה והגדוד הוקפץ לרמאללה לביצוע משימות, אולם הכמיהה של החייל הייתה לשוב ל'מגרש הביתי'- לבנון. כשנשאלו לוחמי הגדוד מדוע הם מעדיפים את לבנון שהייתה מסוכנת יותר עבורם, מאשר את רמאללה הם השיבו בפשטות האופיינית לגולני: "בלבנון אנחנו יודעים לפחות מי האויב, מי מסוכן עבורנו ומי לא".

גדוד 13 המשיך לבצע קווים מבצעיים בלבנון. לוחמיו נעו בין המוצבים השונים, מאזור זרעית בגזרה המערבית, דרך טייבה בגזרה המרכזית ועד לעיישה בגזרה המזרחית. לוחמים השתחררו, מג"דים התחלפו אבל לבנון עדיין נותרה בלב. אורות יישובי הצפון לא הניחו לאף אחד לשכוח את המשימה החשובה בעת השהייה בגזרה שהלכה והתחממה עם השנים.
מפקדי גדוד 13 הפכו עם השנים לשם דבר, לא רק בחטיבת גולני אלא בצה"ל כולו והגיעו לפסגות הגבוהות ביותר של הפיקוד. לאחר ברקאי קיבל את הפיקוד על הגדוד משה קפלינסקי ( קפלן), לימים אלוף בצה"ל ולאחריו גדי אייזנקוט, לימים הרמטכ"ל. שניהם כמובן היו גם מפקדי חטיבת גולני והפכו לאגדה בקרב לוחמי החטיבה לדורותיהם.
השהות בדרום לבנון עיצבה לא רק את הגדוד אלא את המגד"ים עצמם שנשאו עימם לכל אורך שירותם את הפיקוד על הגדוד ברצועת הביטחון של דרום לבנון.
לאחר שנתיים בהם שירת כמג"ד קובי מרום, קיבל את הפיקוד על הגדוד יוסי היימן, לימים תא"ל, מפקד ביה"ס לקצינים וקצין חי"ר וצנחנים ראשי. בניגוד למגד"ים קודמים, היימן כלל לא צמח בגולני, אלא החל את שירותו הצבאי בחטיבת הנח"ל והתאהב בחטיבה החומה. לאחר שירות קצר בקבע הוא השתחרר ולאחר שנה באזרחות, אמר למפקדו לשעבר בבה"ד 1 אילן בירן, שהיה באותה העת מפקד אוגדת מילואים ועוד קודם לכן שירת כסמג"ד ומג"ד בגדוד 13, כי הוא שוקל לשוב לצבא אך רוצה לשרת דווקא בגולני. "כשהגעת לבה"ד 1 והייתי מפקד מחלקה היו לי חיילים מכל החטיבות. אז התאהבתי בגולני. מאד אהבתי את האופי של הגולנצ'יק, אופי של אנשים צנועים ופשוטים ולכן כשהחלטתי לחזור לצבא אמרתי לאין בירן שאם אני חוזר זה רק לגולני". בירן שוחח עם מח"ט גולני באותה העת, צביקה פרקש, וזה גייס את היימן לגולני. לאחר מספר תפקידים בחטיבה, החליף היימן בתפקיד מג"ד 13 את קובי מרום, הספיק לפקד על הגדוד באימון ברמת הגולן, קו בשכם ואימון בבסיס חצצון שבמדבר יהודה ואז עלה עם הגדוד לקו לבנון ברכס רמים. באותה העת הגדוד ביצע פעילות רבה בדרום לבנון והגיע לשיא יכולתו המבצעית, כאשר החיילים אף מבצעים חודרי 'קו אדום', כלומר מעבר לרצועת הביטחון. הפלוגות יצאו לימי מארב ארוכים מאד, לעיתים אף ארבעה ימים כאשר באמצע הפלוגות התחלפו בניהם. באחד הלילות יצאה אחת הפלוגות ממוצב ציפורן, חצתה את הגבול ועשתה דרכה לעבר מיקום המארב. היימן המג"ד שהה באותה העת במוצב וערך תדרוך לכוח של פלוגה נוספת שהייתה אמורה להחליף את הפלוגה הראשונה. תוך כדי ביצוע התחקיר, בעוד הפלוגה הראשונה עדיין לא הספיקה להתמקם באזור המארב, הגיע הדיווח להיימן: "תגיע לעמדת התצפית, יש לנו זיהוי".

היימן רץ במהירות לעמדה ושם זיהה ארבעה מחבלים יורדים מאחד הכפרים. הכוח שעשה דרכו למערב, עבר כבר את אזור נחל הסלוקי, אולם עדיין לא החל בביצוע נוהל כניסה למארב. מאז ומעולם היו האלתורים ברגעי קרב ובשגרה, אחד מסודות העוצמה של לוחמי גולני וגם כאן, עמדה להם היכולת הזאת. המג"ד עלה מול המ"פ יניב בקשר ועדכן אותו על השינוי הפתאומי במשימה, שקרה תוך כדי הליכתו ליעד. יניב לא התרגש ואמר למג"ד שהוא יכול לפצל את הכוח לשני חלקים, כאשר אחד מהם 'הולם' והשני 'מתריע'. היה זה מארב 'הולם מתריע', שהיה מוכר באותם השנים בפעילות צה"ל בלבנון ובוצע, למרות הפתאומיות, בצורה מושלמת. לוחמי הגדוד צפו בחוליית המחבלים, שנעו כאשר שני מחבלים מקדימה ושניים מאחור, המתינו להם בדריכות וכשהתקרבו אליהם, הם הצליחו להתקיל אותם ולהרוג שניים מהם כאשר שניים נוספים נמלטו. הפלוגה ביצעה הסתערות קלאסית ומהירה כאשר אחד מלוחמיה נפצע תוך כדי הקרב. מסוקי קרב שהועלו לאוויר ע"י המג"ד היימן חיסלו את שני המחבלים הנוספים. למרות ההצלחה בביצוע המשימה, הפלוגה לא שכחה את הייעוד המקורי של הפעולה- ביצוע מארב, ושבה לבצעו ורק כאשר מצבו של הפצוע ששהה עימם החמיר, הם התקפלו בחזרה לישראל. למחרת היום הופתע היימן לקבל טלפון מראש אמ"ן, האלוף אורי שגיא, לשעבר מג"ד 13 בעצמו, בין היתר במבצע 'קלחת' ומח"ט גולני, בירך את היימן ואמר לו שהחוליה אותה הצליחו לחסל לוחמיו, הייתה מיועדת להכין פיגוע תופת גדול לקראת הקמת יום השנה לארגון הטרור החזית העממית. "זה היה הישג גדול והגדוד היה ממש בעננים", משחזר היימן, שאמנם לא גדל בגולני והמשיך לאחר שירותו לתפקידים נוספים ומשמעותיים אך בכל זאת, זיכרון תפקידו כמג"ד 13 נותר חרוט בו בכל תפקידיו: "אני כל כך אהבתי את גולני, את האנשים שהגיעו מהשכונות. משהו בגולני מאד משך אותי, העממיות, אנשים פשוטים מצד אחד ומהצד השני, הצבאי, אנשים רציניים, עם מבצעיות גבוהה, משמעת סדר וארגון. התפקיד של מג"ד בכלל ושל מג"ד 13 בפרט, מאד עיצב אותי. גולני זה מקום שבאמת לא חשוב, לא מי ההורים שלך, לא מה מצבך הכלכלי, לא כמה שנות לימוד יש לך, לא מי החברים שלך, לא מה צבע עורך, אם אתה יהודי, נוצרי, דרוזי, מהעדה האתיופית או עולה חדש".
לוחמי גדוד 13 עברו ימים ולילות בדרום לבנון. כשהגיעו ימי החורף הקרים הם עטו על עצמם חרמוניות וביגוד חם וניסו להתחמם מעט בימים ארוכים של מארבים ומרדפים אחר מחבלים. לא היה זה דבר של מה בכך. דרום לבנון היה אזור קר מאד ובחורף הטמפרטורות בו צנחו אל מעבר לאפס, דבר שהביא לא פעם לימים עמוסים בשלג, שפעמים רבות היה תופס את הלוחמים בלילות של מארבים. המחבלים לא הפסיקו את פעילות הטרור שלהם בימים הקפואים ולוחמי גדוד 13 לא חדלו מלרדוף אותם גם בימים הקרים ביותר- העיקר שילדי קריית שמונה ושאר יישובי הצפון יוכלו להמשיך ולישון במיטתם החמה בשקט ובשלווה.
את היימן החליף בתפקידו אפרים ( אפי) מושקטו, מי שגדל בגדוד כלוחם והוביל את הגדוד בקו זרעית בגזרה המערבית. הגזרה הייתה שקטה יחסית אם כי המתח תמיד היה באוויר. באחד האירועים האופייניים לאותה התקופה, הגיע מושקטו לפקד על אירוע בוואדי סמוך ליישוב זרעית, בו היו מחבלים. מפקד המחלקה שהיה בשטח דיווח על אפשרות מקיום של זירת מטענים באזור וזאת לאחר שבמהלך צעידתו בשטח הוא דרך על כבל וחשש כי הדריכה על הכבל תוביל להפעלה של שרשרת מטענים. מושקטו שהגיע אל המ"מ שקפא במקומו ולא נע מחשש להפעלת המטענים, הבחין כי מדובר בכבל של טיל 'דרגון' ישן וביקש ממנו להרים את רגלו תוך שהוא אומר לא שלא יחשוש כי הוא לידו. השניות האלה, בין הרמת הרגל לבין אי הפעלת המטען בסופו של דבר ותחושת ההקלה של כולם, היו עוד הוכחה לחשיבות הימצאות המפקדים הבכירים בשטח חשובה מאד. "מפקד המחלה פעל נכון במקרה הזה ובתנאים שהיו בשטח והתפקיד שלנו כמפקדים זה לסייע במצבים כאלה מבחינה מקצועית", הוא אומר.

לאחר שמושקטו עבר לתפקיד מפקד בא"ח גולני, נכנס לתפקיד המג"ד אור יואלי, לימים אל"מ, מח"ט החרמון ובמילואים ראש מטה חטיבת גולני. יואלי שהה בקורס מגד"ים כאשר קיבל את הקריאה לבוא ולקבל פיקוד על הגדוד. בתחילה עבר הגדוד תחת פיקוד קו בחברון ואחרי אימון חטיבתי, הוא שוב עלה לגזרה המוכרת לו- בתחילה לקו רכס רמים ולאחר מכן לגזרת ריחן ועשייה. בימים אלו היה העימות בדרום לבנון בשיאו. לוחמי צה"ל שהיו בדרום לבנון עברו אירועים רבים, ספגו אבדות וסיקלו פעילויות טרור רבות, כאשר במקביל גברו הקריאות בישראל ליציאה מלבנון וסימני שבירה החלו להתגלות בחיילי צד"ל- צבא דרום לבנון, שפעל בחסות צה"ל. יואלי ניצל את תקופת האימון ברמת הגולן כהכנה לקו רכס רמים שבלבנון. על החטיבה פיקד באותה העת אל"מ ארז גרשטיין, לימים מפקד יחידת הקישור ללבנון ומי שנהרג ממטען בשנת 1999 ונחשב לאחד מלוחמיה המובחרים של חטיבת גולני לדורותיה. את האימון ברמת הגולן ניצלו יואלי ושאר המפקדים כדי להתכונן למזג האוויר הקר הצפוי בלבנון. גם ברמת הגולן ירד מדי פעם שלג והגשמים לא חדלו. אז גם נערך אחד מהתרח"טים המפורסמים של גולני- עלייה רגלית ממבואות הכינרת ועד לחרמון, תוך כדי אימוני כיבוש של יעדים שונים ומשונים. באחד הלילות הקפואים של התרח"ט, שמי שעבר אותו נשבע שהוא לא יכול לשכוח אותו לעולם, היה אמור להתבצע כיבוש של הר היוסיפון והר אדום. הלילה היה ליל ערפל כבד אבל האימון, כמובן, לא הופסק. על החשש כי החיילים יסבלו מכוויות קור, פתר יואלי בדרך יצירתית במיוחד, כדרכו. הוא נזכר מלימודיו בפנימייה הצבאית כי בעת לוחמת אב"כ, ניתן להגן על הידיים והרגליים בעזרת ערדליים וכפפות העשויים מגומי מבודד והחליט שכך יגן על חייליו ויביא לביצוע המשימה. יואלי שלח את מ"פ המפקדה להביא את ציוד האב"כ שהיה מיועד לתרגול מאחד הבסיסים על מנת לתרגל "אירוע אב"כ גדודי". בפקחותו ידע יואלי כי הציוד אמנם מיועד במקור לתרגול אימון באב"כ, אך הבין כי הוא גם יכול למנוע כך פגיעות קור בחייליו. החיילים קיבלו פקודה לנעול על רגליהם את הערדליים וכך החל את התנועה שלו מקצרין לעבר היעדים כשהוא עוטה עליו את הנעליים המוזרות שמונעות חדירת מים וקור לרגלי הלוחמים. מח"ט 7 של השירון דני ביטון, שהביט במהלך האימון על לוחמיו של יואלי, שאל את המג"ד: "מה זה הדבר המוזר הזה על הנעליים של החיילים שלך?" וכששמע את התשובה המחוייכת של יואלי, אמר לו: "אתם יצירתיים". לימים הפך ביטון לראש אגף לוגיסטיקה ובכל הזדמנות לא הפסיק לספר את סיפור הערדליים של גדוד 13, שסיים את האימון בהצלחה וללא כוויות קור, בניגוד לגדודים אחרים. "אצלנו היו כולם יבשים" כאילו שיא הקיץ", מספר המג"ד בחיוך גולנצי'יקי אופייני וגאה. גדוד 13 סיים את האימון הראשון שלו תחת המג"ד יואלי ועלה לקו בלבנון, לא לפני שהמח"ט ארז גרשטיין ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין העניקו ליואלי מגדיר צמחים, אות לאהבתו של גרשטיין לפורח בארץ, שיואלי נתקל בו להפתעתו במהלך תרגיל באימון: גרשטיין עצר את התרגיל של גדוד 13 הפנה את מבטו של יואלי לעבר צמח שהיה לידו ושאל אותו האם הוא מזהה את הצמח. יואלי הופתע ולא הבין את פשר השאלה המוזרה של המח"ט. "אם החיילים ידעו על מה הם מגנים הם יעשו זאת בצורה הרבה יותר טובה, זה מה שהם יזכרו מהאימון". גרשטיין רצה שמפקדי הגדודים בגולני יעסקו גם בחינוך ובערכים בנוסף לתרגילים ולכשירות השוטפת כדי לחזק עוד יותר את הערכיות והקשר של לוחמי גולני לארץ.

הכניסה של הגדוד לקו לא הייתה קלה. ההתראות לפיגועים מצד המחבלים היו רבות ואכן, כבר בשבוע הראשון לקו, עלו חיילי הפלוגה המסייעת על מטען בעת פתיחת ציר ואיבדו שני לוחמים- הגשש הגדודי סובחי אבו אחמד ז"ל והחובש הפלוגתי של המסייעת יניב ששון ז"ל. "אירוע המטען בציר בדרך למוצב צד"ל ממש עם הכניסה לקו, גרם לנו להבין שנאלץ לממש את כל מה שהתכוננו אליו באימון והקו הזה יהיה אינטנסיבי", מספר יואלי. עוד באותו היום ולמרות האובדן, יצאה הפלוגה המסייעת לפעילות של מארבים ופתיחת צירים כאשר המג"ד יואלי והמ"פ אורי פולק בעצמם מצטרפים לפעילות ונוסכים ביטחון בלוחמים. הפלוגה המסייעת התאוששה מהר מאד והמשיכה בפעילות אינטנסיבית מאד. בעקבות התראה 'חמה' שהייתה בשטח על פעילות מחבלים, יצאו לוחמי הפלוגה לשרשרת מארבים מתחת למוצב 'חולה' ובאזור הסמוך לואדי 'אלביאד', שהיה נציב חדירה של המחבלים. באחד מלילות המארבים, שהיה ערפילי במיוחד, זיהו התצפיות תנועות חשודות. על הגזרה פיקד באותו הזמן הסמג"ד אבי עובד ויואלי, שהיה בדיוק בדרכו ל'אפטר' קצר, שמע על הזיהוי, סובב את רכבו וחזר מיד לגזרה. הפלוגה המסייעת בראשותו של פולק ופלוגת המסלול של אייל שחר, יצאו למרדף בפיקודו של יואלי. התצפית שהייתה במוצב ציפורן זיהתה שוב את חוליית המחבלים ולאחר 20 שניות בלבד אירעה ההיתקלות ולוחמי הגדוד הרגו שניים מן המחבלים. שלושה מהמחבלים הצליחו להימלט ולאחר סריקות מאומצות חוסלו בשעות הבוקר עוד שניים מהם כאשר במהלך ההיתקלות נפצע המ"פ פולק. החילוץ הדרמטי שלו, במסגרתו נכנסו כוח הגדוד עם נגמש"ים לאזור ההיתקלות, מסביר היטב את המסירות והנחרצות לקיום המושג 'חילוץ תחת אש', המוטבע כל כך במסורת הגדודית. פולק פונה בסופו של דבר ע"י מסוק במבצע חילוץ מורכב תוך שהוא פצוע קשה אך נותר בחיים. למרות נכותו, הוא מקפיד גם היום, שנים לאחר שיצא לאזרחות להגיע מדי שנה בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לטקס ברמת גן ביחד עם המג"ד יואלי כדי לכבד את זכרו של פקודו החובש יניב ששון ז"ל, שחוליית המטענים שפגעה בו חוסלה על ידי חבריו לפלוגה.

הקו העמוס באירועים המשיך ביתר שאת ולוחמי הגדוד המשיכו בהיתקלויות, מארבים ופעילויות למכביר כאשר בראשם הדהדה כל העת האמרה שאף מחבל שנכנס לרצועת הביטחון לא יצא ממנה חי. המקצועיות הרבה של הלוחמים, אות לאימונים ולחדות אותה רכשו, הגיעה לגבהים חדשים. באחד המקרים, ערנות של אחד הלוחמים, הביאה לגילוי של שרשרת מטענים ומחבלים. היה זה כאשר אותו לוחם, שבדיוק עשה את דרכו לארץ לאחר שאמו ביטלה את חתימתה על הסכמתה לשירותו כלוחם מכיוון שהיה בן יחיד, זיהה תוך כדי פתיחת הציר ברך ממוצב טייבה לארץ, תפוח אכול בחלקו שנראה כאילו נאכל לא מזמן והושאר בשטח. הזיהוי החד הביא בסופו של דבר לגילוי שרשרת המטענים ולמרדף של יואלי המג"ד ביחד עם הפלוגה הרובאית והריגתם של שני מחבלים נוספים.
הגדוד שעלה לכותרות בתקשורת עקב פעילותו המוצלחת בקו בלבנון, ירד לאימון ושם זכה לביקור היסטורי של נשיא המדינה דאג חיים הרצוג ז"ל, ששיבח את לוחמי הגדוד על פעילותם בלבנון. אימון החורף הסתיים לו ועתה עלה הגדוד שוב לקו בלבנון, הפעם בגזרה המזרחית, במוצבי צה"ל הסמוכים לכפרים ריחן ועיישה, אחד מהקווים המורכבים והמסוכנים ביותר של צה"ל באותה העת. הגדוד נטל באותה העת חלק במבצע 'ענבי זעם' בלבנון וביצע פעילות מבצעית עמוק בשטח לבנון כבר בתחילת הקו, עלה כוח של אחת מפלוגות המסלול בפיקודו של מרדכי כהנא, על מטען ומפקד המשימה סמ"ר ארז טל דוד, נהרג. מי שהיה מפקד המחלקה שלו באותה העת היה עמית פישר, שגדל בגדוד ולאחר מכן מונה למ"פ וסמג"ד בגדוד, מג"ד 12 והמשיך לטפס במעלה הדרגות והתפקידים. הכח ממחלקתו של פישר ופיקודו של סמ"ר דוד, שהיה מ"כ בפלוגה, יצא ממרג' עיון למטולה על מנת להכניס שיירה מלבנון, כאשר 200 מטר לפני הגעתו לשער פטמה במטולה, שער הכניסה והיציאה מישראל, הופעל מטען צד על הכוח, מטען שהוחבא בקיר אבנים מסביב לתחנת דלק לבנונית והופעל על הבטש"ית הראשונה. דוד נהרג, נהג הבטש"ית נפצע קשה ושני לוחמים נוספים שישבו מאחור נפצעו קל. פישר פיקד על הטיפול והפינוי בפצועים ובעקבות האירוע בוצעה החמרה בנוהלי הליווי. מעתה בוצעו משימות ליווי השיירות באמצעות נגמש"ים שהיו ממוגינים יותר ממטעני הקלימגור שהיו נפוצים באותה התקופה בדרום לבנון. לפישר הייתה זאת טבילת אש ראשונה ומשמעותית בהתמודדות עם נפגעים ובינו לבין משפחתו של דוד נוצר קשר מיוחד. כל אימת שיצא הביתה היה נוהג להגיע לביתם ביום שישי ורק לאחר הביקור המשיך לביתו בגולן. "הרגשתי אחריות רבה כלפי משפחתו וצורך אישי ללוותם", הוא מספר, "המפגש הראשון הזה עם משפחה שכולה, מלווה אותי עד היום ומכתיב עבורי את האחריות ללוות משפחות של לוחמים שנפלו תחת פיקודי. למדתי ממשפחתו של ארז גם את הבחירה לחבק את חבריו ומפקדיו, כל מפגש אצלם בימי זיכרון, באזכרות השנתיות או בהזדמנות אחרת, הינו מפגש מרגש, מחבק ומחזק".

היה אלו המשכם של ימים קשים מאד עבור חטיבת גולני, כאשר מג"ד 12 עמיר חוסיין נהרג מפיצוץ מטען שישה ימים קודם לכן. "למרות האירוע הקשה עם פתיחת הקו, החיילים והמפקדים דחפו קדימה מתוך רצון להגיע למגע עם החוליות כי חשו שיש בידם את כל הכלים לנצח במפגשים הללו", מספר המג"ד יואלי, "אחד החיילים אפילו אמר לי באותה העת: 'בשביל מה התאמנו קשה באימון? נתת לי את כל הכלים לנצח את האויב, עכשיו אני רוצה להפעיל אותם'". גזרת לבנון באותם הימים בערה בלי סוף והגדוד לא הפסיק לעבוד. למוד ניסיון, השריש יואלי בקרב החפ"ק שלו את הכלל ולפיו אם הרכב הראשון בסיירת המרצדסים עליו נסע חפ"ק המג"ד, מאט בפתאומיות, אזי על כל השיירה לעצור מידית ועל החיילים לפרוק מהרכב, מחשש לאירוע חשוד. באחד המקרים, כאשר המרצדס הראשון , עליו נסע יואלי, האט ולוחמי החפ"ק לא ביצעו את נוהל הפריקה, הוא העניש אותם בריתוק למרות מחאתם, אך התברר שלא היה זה לשווא. באירוע נוסף, זמן קצר לאחר מכן, נסעה שיירת המג"ד ממוצב ריחן לעבר הגדר. באחד מהעיקולים בו היו היתקלויות רבות, שמע יואלי שריקה מוזרה. הוא האט והחפ"ק, למוד ניסיון קודם מהריתוק אותו ספג, פרק מיד מהרכבים וזינק החוצה. שניה לאחר מכן, טילים פגעו בשיירת הרכבים של המג"ד. רוב לוחמי החפ"ק אמנם נפצעו, אך חייהם ניצלו הודות לקיום הנוהל של המג"ד יואלי. תוך שניות החלה הגזרה לבעור. פצמר"ים וטילים נורו מכל עבר ויואלי שניצל החל מייד בהתארגנות לקראת מרדף אחר המחבלים ששהו באזור. לפתע שמע לחישה לידו: "אני אתך, יש לך עוד חייל בכוח". היה זה לא אחר מאשר מפקד האוגדה שי אביטל, לימים אלוף וח"כ. ביחד עם עוד שני לוחמים, יצא הכוח למרדף בואדיות הסמוכים ובשיתוף פעולה עם מפקדי הפלוגות, בדיוק לפי התרגולות באימונים, הרג הכוח שני מחבלים. המרדף המוצלח הסתיים בחצות ויואלי ספוג הזיעה נקרא מיד למשרדו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, שם ננזף על כך שמיהר לרדוף אחר המחבלים ובמשך זמן מה נותק עמו הקשר, דבר שהביא לדאגה עמוקה לשלומו, זמן קצר בלבד לאחר שחטיבת גולני כבר איבדה את מג"ד 12, חוסיין ז"ל. מפקד האוגדה אביטל, שהיה צמוד ליואלי, ביקש לעצור את הנזיפה ואמר לנוכחים: "זוהי נחישות, זוהי דבקות במשימה וחתירה למגע!". יואלי היה אמור להתחלף באותה העת עם המג"ד הבא, ניר רגב, אך לאור האירועים ההחלפה נדחתה, דבר שהביא את המח"ט גרשטיין לומר לו בבדיחות דעת: "עדיף שהיית נפצע, ככה היית מוחלף בזמן וגם לא ננזף…". יואלי הוחלף בסוף הקו, אך נותר כאחד מסמלי הגדוד: "אמרתי לניר המחליף שלי שהכי חשוב לשמר את הכשירות המבצעית אך גם חשוב לשמור על האחווה והשילוביות המבצעית ולשאוף לגיבוש בין הפלוגות".
לאחר סיום הקו בגיזרת עיישה – ריחן, נכנס לתפקיד מג"ד 13 ניר רגב. מבצע 'ענבי זעם', במסגרתו תקף צה"ל את מעוזי ארגוני המחבלים בלבנון לאחר סדרת פיגועים נגד חיילי צה"ל ומטחי קטיושות לעבר יישובי הצפון, הסתיים והגדוד ירד מהקו לאימון ברמת הגולן. לאחר האימון ביצעו הגדוד קו בעזה ובחרמון ונטל חלק באירועי 'ברזל לוהט' באזור יהודה ושומרון ולאחר מכן שוב עלה הגדוד לאימון ברמת הגולן, במהלכו הכין את עצמו לקו נוסף בלבנון- הפעם בגזרת רכס רמים. האזור, כמו יתר גזרת דרום לבנון התחמם מאד באותה התקופה והקו של הגדוד היה רווי בפעילות מבצעית. "ביומיום היה הרבה ירי פצמר"ים, נ"ט ומטענים וגם היתקלויות מטווח קצר", מספר רגב, "היה הרבה מגע עם המחבלים, המון זיהויים והרבה מאד התרעות. המחבלים העזו יותר, הגבירו את הפעילות, למדו את פעילות צה"ל וחיכו לנו בכל מיני מקומות. היה להם עבודת תצפית ומודיעין והאזנה לתדרי הקשר שלנו".
ב-27 באוגוסט 1997 יצאה הפלוגה הרובאית של הגדוד בפיקודו של המ"פ אופיר ליוויוס למארב סמוך מאד לנהר הסלוקי. לאחר כמעט יומיים של שהייה במארב, מזהים לפתע הלוחמים בשעה שמונה בבוקר חוליית מחבלים ולאחר מכן עוד חוליית מחבלים המבצעת חיפוי, כאשר את החוליה מוביל לבנוני כפרי לא חמוש. מפקד הפלוגה פותח באש לעבר המחבלים ומהאש נפגעים שני מחבלים. חוליית החיפוי של המחבלים החלה לפתוח באש לעבר הכוח, וליוויוס המ"פ מדלג 40 מטר, מזהה את אחד המחבלים ופוגע בו. תותחי הוולקן יורים גם הם לעבר החוליה שהסתתרה מאחורי עץ ושיחים וגם ארטילריה מתחילה ליפול על המחבלים. בקשר נשמעת ההודעה ששלושה מהמחבלים עושים דרכם במעלה הגבעה כאשר העץ מסתיר את קו הירי מהם. רגעי הדרמה והמרדף ממשיכים בחום הכבד עד שאושרי שוורץ, קשרו של ליוויוס, מסתובב לאחור ונדהם לראות שובל של עשן מתקרב לעברם במהירות. הוא מפנה את תשומת ליבו של מפקדו לאש המתקרבת לעברם במהירות שיא עקב הרוח העזה שגברה בפתאומיות. לזה אף אחד לא ציפה. למרות ההיתקלות שהייתה מוצלחת, המשיכה בשיא עוזה וגרמה בסופו של דבר להריגתם של חמישה מחבלים, שובל האש המתקרב במהירות לעבר הכוח היה הדבר האחרון לו ציפו לוחמי הפלוגה. לפתע נשמעו צעקות מאחד הלוחמים 'אני נשרף! אני נשרף!'. ליוויוס המ"פ משחזר: "האש הייתה רחוקה מאתנו והתמקדנו בחיסול המחבלים. כשאושרי צעק לי להסתכל לאחור ראיתי את האש במרחק של מאה מטר ממני. נתתי פקודה לזרוק ציודים מלבד המפקדים ולהגיע לאזור הקנטרה. הרוח הגבירה לפתע עוד יותר את מהירותה. האש הגיעה אלינו וגם אנחנו נשרפנו והתעלפנו. כשהתעוררנו הכל היה כבר שרוף מסביב. שלושת הלוחמים שהיו איתי נפצעו ואושרי נעלם. הייתה לי גופייה ביד וכיביתי את האש שאחזה לפצועים בידיים".
ליוויוס המ'"פ נכווה מהכוויות. הוא מתגלגל על הקרקע כדי לנסות ולכבות את האש האוחזת בו ומאבד את ההכרה. לאחר כמה רגעים הוא מתעורר, רואה שהקשר שלו אושרי חסר, ומבין שהסכנה הכי גדולה עכשיו תהיה אם הרימונים שעל הלחמים יתפוצצו. הוא לוקח את הרימונים, רץ מאה מטרים ושם אותם על משטח סלעי. האש פרצה עקב הירי הארטילרי באזור אפיק נחל הסלוקי שהיה מלאה בצמחייה יבשה והרוח הפתאומית הסיתה אותה לעבר הלוחמים שניסו להימלט ממנה. לוחמי יחידת החילוץ 669 הוקפצו לאזור וחילצו את הלוחמים שהתפזרו כמעט לכל עבר מאימת האש המשתוללת אך התוצאות היו קשות: ארבעה מלוחמי הפלוגה, נשרפו באסון: שמעון ידג, רועי שוקרון, אורן זריף, ואושרי שוורץ, הקשר של ליוויוס שיצא לחפש אחר הקשר שלו שגופתו נמצאה קר זמן מה לאחר מכן. לוחם נוסף, שומטו קסהון, נפטר מפצעיו לאחר מספר ימים בבית החולים. חמישה לוחמים נוספים נפצעו באירוע ושאר הלוחמים חולצו. הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק הגיע למוצב ציפורן עם הישמע דבר האסון אולם ליוויוס המ"פ, סירב לפגוש אותו עד שהוא לא פוגש את לוחמיו. בסופו של דבר הוא הגיע למוצב ציפורן ופגש את אלוף פיקוד הצפון עמירם לווין שביקש ממנו לשטוף פנים ואמר לו שהאירוע הסתיים. בפקודת המח"ט ארז גרשטיין הסכים ליוויוס להתפנות לטיפול רפואי. היה זה אירוע קשה במיוחד לגדוד 13 ולחטיבת גולני כולה. המג"ד רגב נזכר: "הרובאית עבדו באותה התקופה מאד קשה והחזיקה כמעט לבדה נקודה חמה באזור הסלוקי. למרות האירוע הקשה בסלוקי, שהשפיע על כל הפלוגה, בגלל הנחישות, הדבקות והמפקדים שהיו בה, הפלוגה המשיכה גם לאחר מכן באותה העוצמה. אופיר המ"פ הוא בחור מאד איכותי שלקח את הפלוגה לאחר האירוע ובמקביל לטיפול בפצועים ובמשפחות השכולות, התמקד בעשייה". ליוויוס עצמו המשיך להיות תמיד בקו האש הראשון. בחודש ינואר 2005, בהיותו סמג"ד 13, הוא יצא לסיור באזור היישוב מורג בגוש קטיף ועלה על מטען. חלק מרגלו הימנית נקטעה אך למרות הפציעה, הוא חזר לצבא והמשיך לתפקידי פיקוד בכירים כשפרוטזה מורכבת על רגלו הקטועה.

הקו ברכס רמים הבליט את שורת המ"פים המוכשרת שהייתה באותה העת בגדוד. אחד מהם היה עמית פישר שהמשיך להוביל בתפקידי הפיקוד בגדוד בו גדל והפעם כמפקד הפלוגה המסייעת, שישבה באותה העת במוצב 'צבעוני' והגנה על הגיזרה מפני המחבלים, בעיקר באמצעות מארבים בנתיבי החדירה של המחבלים, בד"כ מארבים שהיו בני 72 שעות ברציפות. למרות אירוע השריפה הקשה בסלוקי של הפלוגה הרובאית, המשיך הגדוד בפעילות בכל כוחו, כאשר לפלוגה המסייעת היה חלק נכבד מאד בכך. בחודש ספטמבר יצאה מחלקת החמש למארב במפגש הואדיות עלמני- סלוקי. לאחר יומיים בשטח, החלו הלוחמים בנוהל קיפול המארב. שני הכוחות של המחלקה שהיו מפוצלים החלו בנוהל חבירה כאשר לפתע נכנס הכוח בפיקוד סמל המחלקה אופיר בסול לזירת מוקשים ומטענים גדולה. אופיר הסמל דרך על אחד המוקשים ונפצע קשה מאד. רוסלן (רוסו) יוסיפוב, לוחם נוסף בכוח ספג את כדוריות הרסס מהמטען ונהרג במקום. למרות זירת המטענים שהחלה להתפוצץ, שאר הלוחמים לא היססו וזינקו פנימה על מנת לחלץ את בסול והצליחו לשים עליו חוסם עורקים תוך שהוא מאבד דם רב. פישר המ"פ, ביחד עם כוח הכוננות הפלוגתי, הגיע לאזור על מנת לחלץ את הכוח ומגלה שרוסו חסר. ביחד עם הגשש הוא עושה דרכו בחושך על מנת לחפש את החייל שלו. כל צעד מלווה באור הפנס על מנת שלא להפעיל מטענים נוספים בזירה. רק לאחר דקות ארוכות של חיפוש, הוא מוצא את גופתו של רוסו, מוסתרת מאחורי שיחים. הוא מעמיס אותו על גבו וחוזר אל הכוח. אופיר הסמל פונה לטיפול רפואי על ידי מסוק ובשעות הבוקר אומר פישר המ"פ ללוחמיו כי רוסו נהרג. לאחר מכן נקבע גם מותו של רוסו בבית החולים רמב"ם לאחר שאיבד דם רב. מחלקה חמש, למרות האובדן הקשה, יוצאת עוד באותו הלילה למשימה, כי את הרוח שלה ואת הרוח של גדוד 13, אי אפשר היה לשבור גם ברגעים הקשים ביותר. לקראת סיום הקו מבצעת מחלקה 5 היתקלות מול מספר מחבלים, מצליחה לחסל את כולם וסוגרת את החשבון. בקו המורכב ספג הגדוד הרוג נוסף מפצמ"ר על אחד המוצבים. רגב המג"ד, שהתחלף בסיום הקו, מסכם: "מה שאני זוכר מאותה תקופה זו מוטיבציה אדירה של חיילים ומפקדים להשתתף באירועים ובפעילויות. מעולם לא נתקלתי בבעיה שאין אנשים למלא את המשימות, תמיד הייתה נחישות ודבקות במשימה. באופן טבעי, הנטייה של כולם הייתה להיות בלבנון ולא בשטחים, למרות שהקווים בלבנון היו הרבה יותר קשים ותובעניים. הגדוד היה חזק, החיילים הבינו היטב את המשימה וגם הבינו שצריך לשלם מחיר ושילמנו מחיר גדול. גולני הייתה קיימת עוד עשרות שנים קודם לכן אבל אני חושב שהחטיבה נבנתה בשנים האלה בפיקוד צפון ובאזורי הלחימה האלה שתרמו מאד לחטיבה בניסיון המבצעי, בהבנת השטח ומשם נבנו דורות של מפקדים ולוחמים שהבינו את הערך של המקצועיות הקטנה ושל העבודה הקשה שאין להם תחליף".

תמיר ידעי קיבל את הפיקוד על הגדוד לאחר רגב. היה זה בשיאו של הויכוח הציבורי בישראל האם על חיילי צה"ל להישאר ברצועת הביטחון, ויכוח שצמח על רקע האירועים השונים בלבנון ובראשם אסון המסוקים, בו נהרגו בחודש פברואר 1997 , 73 חיילי צה"ל בהתנגשות בין שני מסוקים שעשו דרכם מהארץ ללבנון מעל המושב שאר יישוב. לאחר אימון, הגדוד שב לקו ברכס רמים המוכר לו כל כך כשהוא למוד ניסיון מהאירועים הקשים שהיו בקו הקודם ובראשם השריפה בסלוקי. "אמרתי ללוחמים שאנחנו חוזרים לתעסוקה מבצעית באותה הגזרה ונעשה את הדברים טוב יותר מאשר עשינו בפעם הקודמת", מספר ידעי, "שצריך לממש את הלקחים שנלמדו מהאסון וכמובן שאני סומך על האנשים. הגדוד היה ברמה מקצועית מצוינת אבל ראיתי שחסר ביטחון עקב אירועי הקו הקודם". במהלך הקו, פלוגות הגדוד חודרות שוב ושוב למרחבים גאוגרפיים שהיו שמורים עד עתה ליחידות המיוחדות בלבד ומבצעים פעולות מורכבות. באחד המבצעים של הפלוגה המסייעת בפיקודו של פישר, תוכננו ארבע כוחות מהפלוגה להתמקם במארבים לאורך נהר ארבעה קילומטרים של נהר הסלוקי ולחסום את הכניסה והיציאה מהכפר חולה. לאחר תחקיר והכנות מדוקדקות יצא הכוח לשטח לבנון אולם במרחק של 200 מטרים בלבד מהגדר, הופעל לעברם מטען נפץ גדול, שבדיעבד התברר כי הופעל ע"י תצפית של ארגון חיזבאללה שהתמקמה בקרבת מקום וחיכתה שהכוח יהיה באמצע מרכז ההשמדה. החילוץ של הכוח היה מורכב ושני לוחמי מחלקה שמונה של המסייעת, יהודה סלם ואבי לימואי, נהרגו מהפיצוץ. הגדוד הגיע לרמת ביצוע גבוהה במיוחד בקו הזה ולאחר שבמהלך הקו הפגין יכולות גבוהות ופגע במחבלים, הוא ביצע מבצע גדודי נרחב ומסובך באזור הכפר קבריחה, מבצע שהיה מקובל באותה העת רק בקרב יחידות מיוחדות. הגדוד בפיקודו של ידעי עוד הספיק לעבור תעסוקה מבצעית נוספת בלבנון, הפעם בגזרה המזרחית של עיישה- ריחן, אז הרגו לוחמי הגדוד שני מחבלים בהיתקלות. ידעי, מי שלאחר מכן מונה למח"ט גולני והמשיך להתקדם בסולם הדרגות, לא שוכח את תקופת לבנון שלו כמג"ד 13: "אני חושב שהיה שילוב של גדוד לוחם מקצועי אבל גם של גדוד מאד מלוכד, גם בערכים שלו וגם במוטיבציה שלו לשירות והייתה תחושה של משהו גדול ומשמעותי, משהו ששייך לסיפור הרבה יותר חד. אגב, בממוצע, מרבית המח"טים של גולני פיקדו על גדוד 13 אז אני אומר תמיד לחבר'ה: 'אתה רוצה להיות מח"ט גולני? אתה צריך להיות מג"ד ב-13".

בתחילת שנות ה-2000, לאחר שהמאמצים המדיניים בין ישראל לסוריה נכשלים ולאחר שהביקורת הציבורית בישראל שברה שיאים, הודיע ראש הממשלה דאז אהוד ברק, כי צה"ל ייסוג חד צדדית מלבנון בחודש יוני 2000. ההודעה הפתיעה את הלוחמים במוצבים, אך בגדוד 13 ובגולני כולה, התכוננו לקו בלבנון כמו אל יתר הקווים. בניגוד לחטיבות אחרות, שצמצמו עד למינימום את הפעילות מחוץ למוצבים, בגדוד 13 החליטו דווקא ההיפך- זאת העת ליזום, זאת העת להראות למחבלים מהי עוצמתה של חטיבת גולני. הגדוד, בפיקודו של רביב ניר, הגיע לקו בגזרה המזרחית של עיישה- ריחן כשהלוחמים והמפקדים מבינים שהפעם זה כנראה באמת הקו האחרון והם יהיו אלו שיובילו את צה"ל מחוץ לארץ בה שכנו הלוחמים מאז מלחמת לבנון הראשונה. ניר והמפ"ים החליטו שהתפיסה של גדוד הצנחנים ששהה בקו לפניהם לצמצם פעילות מחוץ למוצבים אינה מקובלת עליהם והדבר מהווה חטא למטרה ולערכים עליהם גדלו לוחמי גולני ומאפשר למחבלים השגת שליטה על השטח. הגדוד הוציא כוחות רבים לפעילות לאורך זמן מחוץ למוצבים ומהר מאד השיג שוב את השליטה בשטח הקרוב והחיוני לפעילות צה"ל. "המאמץ הזה דרש מהלוחמים המון כוח פיזי ונפשי" מספר ניר, "עמידה במשימות רבות לאורך זמן, תחת אש מרגמות וטילים בכל שעות היום, חברים פצועים מדי פעם, מעט לוגיסטיקה, ללא יציאות סדורות הביתה, ללא מקלחת, אוכל ותנאי ת"ש מקובלים. מצב קרבי קראתי לזה". למרות התנאים, האווירה בגדוד דווקא הייתה טובה ונחושה. המפקדים והלוחמים דרשו לצאת לפעילויות ולמרות המצב הרגיש, הגדוד פגע במחבלים ומנע את התפרקות גדוד 10 של צבא דרום לבנון, שלא נעלם מהגזרה בניגוד לגדודי צד"ל האחרים, שנפלו בזה אחר זה, ככל שמועד הנסיגה מלבנון התקרב. "גדוד 10 של צד"ל נשאר לצדנו עד הסוף ופעל בתיאום מלא אתנו ואף נלחם אתנו בימים האחרונים", משחזר ניר, "זה קרה בזכות דבר אחד- אמון שנתנו בנו, בגדוד 13, אמון שנבנה ונחתם בדם. בכל פעם שנתקלו, מיד התייצבנו לצדם, בכל פעם שנפצעו, היינו שם בשבילם, כאילו היו אלו חיילי צה"ל". הסמג"ד באותה התקופה ניר סולומון, מי שמאוחר יותר מונה למג"ד 13, מספר על תחושה כבדה חודשים לפני הנסיגה: "חצי שנה מראש ידענו שהנסיגה תקרה והתכוננו לזה הרבה. באותם השנים היה תקופה רצינית של מטענים על הצירים, תנועות לילה, נסיעה חשוכה והרבה טכניקות שפיתחנו להתמודד עם האיום של החיזבאללה. ככל שהתקרבנו לשנה השנייה התחושה הייתה שהם מחכים לראות איך תתבצע הנסיגה ולהגיע להישגים עד שנעזוב. כמות האירועים מאוד עלתה בשנה הזאת, כי גם הצד השני הבין שאין עוד הרבה זמן לחיכוך הקרוב הזה. ברצועה היה להם חופש פעולה ביכולת שלהם להתקרב ולחכות לנו קרוב ולהטמין לנו מטענים. התחושה הייתה כבדה מאד". באותו הזמן גם התגבר ירי המרגמות על מוצבי צה"ל והנושא הפך לדבר שבשגרה. אני זוכר תקיפת מוצבים לא מעטה", ממשיך סולומון, "אחת מהם הייתה במוצב ריחן בערך כמה חודשים לפני הנסיגה. זה היה אירוע קשה, הפלוגה המסייעת של ישבה בריחן, הם דיווחו על 5 פצועים מירי מרגמות וטילים על המוצב ואנחנו נסענו מעיישיה לריחן לחלץ את הפצועים. גם כשהגענו היה עוד אש והתווספו עוד פצועים. זה היה אירוע של חילוץ תחת אש שהתגלגל ללילה שלם. כשהיינו שם הייתה ממש סופת פצצות על המפעילים שעמדו בעמדת המרגמה שלנו והיו נפגעים כאשר כל שאר החיילים היו בבונקרים. אני זוכר שבאנו עם המרצדסים של החפ"ק בכדי לחלץ אותם מהעמדה והחיילים ממש משכו אותם מהעמדת מרגמה אל תוך הרכב ועפנו החוצה מהאזור". סלומון היה זה שהוביל את הגדוד כמג"ד גם בתקופה שלאחר לבנון והמשיך לעמוד איתן מול החיזבאללה אותו הכיר כל כך מקורב מתקופת שהותו בלבנון ואת כאשר פיקד על הגדוד בקו הר דוב, כשחייליו עומדים שוב ושוב תחת התקפות המוצבים ולאחר מכן פיקד על הגדוד גם במבצע חומת מגן ולאחריו בגזרת ג'נין.
היה זה חודש מאי בשנת 2000. בזה אחר זה התפרקו להם גדודי צד"ל וההכנות של צה"ל לנסיגה מהמוצבים הגיעו לשיאן. בגדוד 13 התכוננו גם כן לנסיגה, אספו ציוד וטמנו מוקשים רבים מסביב למוצב. הפעילות המבצעית המשיכה עד לרגע האחרון ממש. מחלקת החוד של הרובאית יצאה למארב ברכס השמיס כשהם מטווחים ע"י מרגמות ללא הפסקה. המארב, למרות האש והשטח הקשה, התמקם בזמן אולם זמן קצר לאחר שהוא מדווח למג"ד ניר שהוא ממוקם, ניר מורה לו לשוב למוצב מכיוון שפקודת הנסיגה הסופית של צה"ל מלבנון התקבלה. הלוחמים העמיסו עליהם שוב את הציוד, צעדו מבלי להתלונן וחברו לנגמש"ים שפינו אותם בפעם האחרונה לישראל.

ב-24 במאי נסוג צה"ל מלבנון, לאחר שרק בערב שלפני הנסיגה קיבלו המפקדים את פקודת הנסיגה הסופית. גדוד 13 פינה את המוצבים בהם היו הלוחמים שנים רבות ועשה דרכו ארצה, תחת מטר של מרגמות, לא לפני שהחיילים אספו את כל הציוד מהמוצבים ופוצצו אותה עד היסוד בעזרת טונות של מוקשי נ"ט שהלוחמים סחבו בידיהם במשך ימים, כאשר בלילות האחרונים לפני הנסיגה הם אף ישנו במוצבים המלאים במוקשים. חלק מכוחות הגדוד נעו באופן רגלי ארצה ובחלק מהמוצבים התחוללות קרבות של ממש לפני הנסיגה. במוצב חצביה נלחם כוח של עשרה לוחמים וטנק כאשר מסביב למוצב עשרות מחבלים שיורים עליו ללא הפסקה וגורמים לפציעת המ"מ. סמל המחלקה לקח פיקוד על הנעשה וחילץ את חייליו ללא פגע. קרבות התנהלו גם במוצב ריחן וגם במוצב מרג' עיון, שהיה מפקדת האוגדה והחטיבה המרחבית, שם מצא עצמו מ"פ של פלוגת המסלול לבדו עם שתי מחלקות לאחר שהמפקדה עצמה ירדה לארץ ולא עדכנה אותו. תוך גילוי קור רוח הוא שומר על חייליו ואף מסייע ללוחמים במוצב חצביה עד שהוא מקבל את הפקודה האחרונה לסגת מניר המג"ד. במוצב עיישה, אחד מסמלי השהות של צה"ל בלבנון, היה עד לרגע האחרון ניר המג"ד והפלוגה הרובאית. כאשר מסביב גברה האש ורגעים בודדים לפני שהלוחמים עולים לכלים ונעים ארצה, ערך הלוחמים שנותרו במוצב טקס צבאי מאולתר, קיפלו את דגל ישראל, שרו את ההמנון בגאווה ובראש מורם ופינו את המוצב בדרכם ארצה, לא לפני שבאמצע הנסיעה לישראל, הם קיבלו שינוי משימה ונותרו לסייע לכוחות צה"ל שנסוגו ממוצבי הבופור ודלעת. " אני מודה שעיני דמעו ברגעים אלה", אומר ניר, "הווקטור המרכזי היה: לא משאירים אף אחד מאחור, לא משאירים ציוד מאחור, משמידים את המוצבים, יוצאים לארץ בראש מורם, באופן סדור כיאה לצה"ל וכמובן פוגעים במחבלים. אלו הלוחמים, המכי"ם, הממ"ים והמפי"ם. בזכותם ורק בזכותם של כל אלה יחד אנחנו מה שאנחנו בגולני וצה"ל".
גדוד 13 היה הגדוד הראשון בצה"ל שנכנס עד לביירות במלחמת לבנון הראשונה. הוא גם היה הגדוד האחרון שעזב את אזור צידון לתוך רצועת הביטחון בדרום לבנון וכעת היו לוחמיו, שנולדו בחלקם בעת מלחמת לבנון הראשונה, 18 שנים קודם לכן, האחרונים שיצאו מלבנון. גאים ונרגשים חצו הלוחמים בראש מורם את השער לארץ כשהם מניפים בגאווה את דגלי ישראל וגולני. הגדוד אמנם יצא מלבנון בפעם האחרונה, אבל כל לוחם שהיה בגדוד ב-15 השנים מאז הוקמה רצועת הביטחון, השאיר אחריו משהו, משהו שרק מי שלחם בלבנון, איבד חברים והגן על יישובי הצפון, יודע לשאת עמו לכל חייו.

השארת תגובה