גדוד גדעון במלחמת יום הכיפורים

גדוד גדעון במלחמת יום הכיפורים
מלחמת יום הכיפורים פרצה בשישה באוקטובר 1973, בעיצומו של צום יום הכיפורים. המלחמה החלה במתקפה מפתיעה של צבאות ערב על ישראל, והסתיימה בניצחון של צה”ל כשלושה שבועות לאחר תחילתה. המלחמה פרצה בשעות הצהריים של יום כיפור והפתיעה את מקבלי ההחלטות במדינה ואת הציבור כולו. לאחר המלחמה התברר כי פרוץ המלחמה לווה בסדרה של מחדלים מודיעיניים מצד בכירים במערכת הביטחון. באגף המודיעין של צה”ל השתרשה הערכה שכונתה “הקונספציה”, ולפיה הסיכויים לפרוץ מלחמה בין צבאות ערב לישראל נמוכים. זאת למרות מידע מודיעיני על האפשרות לפרוץ מלחמה כזאת, מידע שהתברר כנכון מאוחר מדי. לאחר הניצחון המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967, נהגו קצינים בכירים בצה”ל ביוהרה, והזלזול בצבאות ערב גבר. היו אלו בין הגורמים שהובילו למחדל חסר התקדים, במסגרתו פרצו צבאות ערב במלחמה מפתיעה ומתואמת כנגד ישראל. צבאות ערב הצליחו להשיג הישגים מרשימים בימיה הראשונים של המלחמה, ולגרום לאבדות קשות בנפש. מצבה של ישראל בימים הראשונים למלחמה היה עד כדי כך קשה, ששר הביטחון, משה דיין, אמר יומיים לאחר שפרצה, כי ישראל נמצאת במצב של “חורבן בית שלישי”. למרות ההפתעה בימיה הראשונים של המלחמה, הצליח צה”ל בסופו של דבר לגבור על צבאות ערב: הוא הגיע למרחק של 101 קילומטרים בלבד מקהיר וכבש שטחים סוריים רבים. מדינת ישראל איבדה במלחמה 2,222 חיילים מצבאה. לאחר המלחמה הוקמה בישראל “ועדת אגרנט”, שבראשה עמד נשיא בית המשפט העליון, הד”ר שמעון אגרנט. הוועדה חקרה את נסיבות פרוץ המלחמה ואת ההתנהלות בימיה הראשונים והטילה את האחריות לפרוץ המלחמה על הדרג הצבאי בראשות הרמטכ”ל, רב אלוף דוד אלעזר (דדו), על ראש אמ”ן, אלוף אלי זעירא, ועל אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש). בסיום המלחמה נוצר משבר אמון גדול בין הציבור הישראלי לבין הדרג המדיני והצבאי בישראל והתפתחה מחאה גדולה כנגד ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר. מאיר אמנם נבחרה שוב לתפקיד ראש הממשלה, אולם בלחץ המחאה הציבורית התפטרה מהתפקיד בחודש אפריל 1974.

ציר זמן – מלחמת יום הכיפורים
6 באוקטובר 1973, 13:50: מטוסים סוריים חולפים מעל המוצבים הישראליים ברמת הגולן ומייד לאחר מכן נפתחת הפגזה מאסיבית לעבר המוצבים שבשליטת גדוד 13. ברחבי ישראל נשמעות אזעקות. מלחמת יום הכיפורים מתחילה.
6 באוקטובר, שעות הצהריים: הסורים פותחים במתקפה משולבת לעבר מוצבים 104 ו-15 ומתקרבים אליהם. הקשר עם מוצב 104 אובד. על מוצב 107 הקטן נורית אש מאסיבית.
6 באוקטובר, שעה 18:00: ראש הממשלה גולדה מאיר נושאת נאום שמשודר ברדיו ובטלוויזיה ומספרת לאזרחי ישראל: “היום סמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל”.
6 באוקטובר, שעה 20:00: בחמ”ל גדוד 13 בכפר מסעדה מתקבלת לפתע קריאה ממוצב 104, המבשרת כי חיילי המוצב הצליחו להחזיק מעמד ולעמוד במתקפה הסורית. החיילים במוצבים שומעים כי מוצב החרמון נפל בידי הסורים. במוצב 107 מצליחים כוחות השריון לפגוע בגדוד טנקים סוריים ששהה במרחק קצר מהמוצב.
7 באוקטובר, שעות הבוקר: הסורים מחדשים את ההתקפה על המוצבים של גדוד 13. המג”ד זאב אורן מקבל פקודה לסגת מהמוצבים, אך מסרב למלא אותה. חיילי גולני נשארים על המשמר. במוצב 107 מחליט הלוחם יוסי צדוק לנסות ולפגוע בטנקים סוריים באמצעות מטול בזוקה.
7 באוקטובר, שעות הצהריים: אל מוצב 104 מגיעים אנשי סיירת גולני, ומסייעים ללוחמי הפלוגה להחזיק מעמד. ההתקפה על המוצבים מתגברת והם הרוסים כמעט לחלוטין. כוח השריון, שסייע ללוחמי גולני במוצב 107, מקבל פקודה לעזוב כדי לתגבר כוחות אחרים.
8 באוקטובר, שעות הבוקר: הסורים שוב פותחים במתקפה קשה על המוצבים. הם מרכזים כוחות אל מול מוצב 104 במטרה לכובשו בכל מחיר. מספר חיילים סורים אף מצליחים לחדור למוצב ובהיתקלות ממרחק קצר הם נהרגים על ידי כוחות הגדוד.
9 באוקטובר: במוצב 107 ממשיך הלוחם יוסי צדוק לעשות שמות בטנקים הסורים ופוגע בארבעה מהם בעזרת מטול הבזוקה. לוחמי המוצב מזהים כי כוחות שריון סורים שנלחמו בקרב בעמק הבכא מתחילים לסגת.
10 באוקטובר: לאחר ארבעה ימי לחימה רצופים, הכוחות הסורים נסוגים מהאזור ובצה”ל מתחילים להתכונן למתקפה בעומק סוריה. הלוחמים של גדוד 13 במוצבים, שעשו את הבלתי-ייאמן, והצליחו להחזיק מעמד אל מול התופת, מוחלפים על ידי כוחות חדשים ומתכוננים למשימות הבאות.

אתם לא תעברו!
סיפורו של גדוד 13 במלחמת יום הכיפורים
זמן מה לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה עמד גדוד 13 של גולני איתן על קו המוצבים ברמת הגולן, ולא אפשר לכוחות הסורים לעבור אותו לעבר שטח ישראל, כינס סגן אברהם אלימלך את חייליו לתחקיר. החיילים, שלחמו כמעט שלוש יממות רצופות במוצב 107 בצפון הרמה, הצליחו להחזיק מעמד ולא לנטוש את המוצב, למרות מתקפה עזה של הסורים, ותוך גילויי גבורה יוצאי דופן. “תגידו”, אמר המ”מ גבה הקומה ל-19 לוחמי המחלקה שלו, שהשתייכו לפלוגה המסייעת, “אתם יושבים בבונקר, מקבלים פקודה לצאת החוצה מהבונקר כשבחוץ נופלים פגזים. מה מושך אתכם בעצם לצאת מהבונקר בו היינו החוצה?”. הלוחמים שתקו לרגע. אחד מהם הרים את ידו ואמר בשקט לסגן אלימלך: “אתה רואה את הבחור הזה לידי?”, ענה תוך שהוא מצביע על לוחם אחר ששרד עמו את המתקפה הסורית והיה תאגד בכיפור של גולניעטור זיפים. “אני איתו באוהל עוד מהטירונות. הוא סומך עליי שאני אצא ואני סומך עליו שהוא ייצא”. כך, במשפט אחד פשוט, תיאר הלוחם את החברות האמיצה בינו לבין חבריו למוצב הקטן, חברות שהביאה אותו ואת חבריו לאחד מסיפורי הגבורה המפורסמים ביותר של מלחמת יום הכיפורים. כפי שמסכם המ”מ אלימלך: “ככה זה בגדוד 13, ככה זה בגולני. אין מה לעשות – אחוות לוחמים, רעות. אני לא גנרל גדול, אבל אלה דברים שראיתי במו עיניי”.
בתחילת חודש אוקטובר של שנת 1973, היו לוחמי חטיבת גולני עסוקים בדבר אחד בלבד: עצרת חטיבה במלאת 25 שנה להקמת החטיבה מספר 1 של צה”ל – חטיבת גולני. העצרת הייתה אמורה להתקיים לאחר יום כיפור. חיילי החטיבה עמלו על הפקת העצרת החגיגית שתוכננה להתכנס בפארק הירקון ועסקו בעיקר בהקמת אוהלי ענק לצורכי לינה של אנשי החטיבה, שהיו אמורים להתקבץ ולבוא מכל רחבי הארץ. רוב לוחמי החטיבה לא היו באותה העת בפעילות מבצעית, והתכוננו להגיע לעצרת החגיגית. רק גדוד 13, גדוד גדעון, עדיין נשאר בקו המוצבים שברמת הגולן, עקב הכוננות, והתכונן לצאת לעצרת החטיבתית מייד עם סיום הצום. הימים אמנם היו ימי מתיחות, אך בישראל אף אחד עדיין לא תיאר לעצמו מה מתבשל מעבר לגבולות המדינה. מלחמה נראתה כתרחיש כל כך בלתי סביר, שביום שלישי, ארבעה ימים בלבד לפני יום כיפור, הגיע האחראי על הנשקייה הגדודית למוצב 104 והודיע לחיילים שבא לקחת את שלושת המא”גים שלהם, כדי לטפל בהם לפני אימון החורף שהיה אמור להתקיים בבקעת הירדן. המקלעים פורקו מהעמדות ונמסרו לנשק, ואחד החיילים הפטיר באדישות: “שטויות, כך יהיו פחות כלי נשק לנקות”. יומיים לאחר מכן, ביום רביעי, התגברו הסימנים המחשידים לכך שמשהו עומד לקרות: ברשת הקשר הפלוגתית הייתה חסימה והחיילים לא יכלו לשוחח ביניהם. קצין קשר בדק את התקלה אולם לא הצליח לפתור אותה. בדיעבד התברר כי הסורים חסמו את רשתות הקשר, אבל גם אז עדיין לא חשבו” שעומדת לפרוץ מלחמה.
ביום שישי, חמישה באוקטובר, יממה לפני יום כיפור, עוד הספיק מח”ט גולני דאז, אלוף משנה אמיר דרורי, לשוחח עם אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי (חקה) וביקש ממנו לשחרר את אנשי הגדוד שנותרו בגבול, כדי שיוכלו להגיע לעצרת שהייתה עתידה להתקיים בשבוע הבא. “אם לא יהיה יום קרב, בבוקר של יום ראשון הגדוד אצלך”, השיב לו האלוף חופי. יום קרב, התברר 24 שעות מאוחר יותר, לא היה. מה שכן היה זוהי מלחמה קשה ועקובה מדם; מלחמה בה הופיעה סכנה מוחשית להמשך קיומה של מדינת ישראל; מלחמה שמי שהיה בה לעולם לא ישכח אותה. מלחמה שעיצבה את פניה של חטיבת גולני מאז ולעולם.
ביום שבת, שישה באוקטובר 1973, היו רבים מתושבי מדינת ישראל ספונים בבתי הכנסת. היה זה יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר לעם היהודי. בימים שקדמו ליום הכיפורים היו דיווחים על ימי לחימה בחזיתות השונות, וכן מידע מודיעיני אודות מלחמה צפויה, אך אלו לא הדליקו נורה אדומה בקרב מקבלי ההחלטות. בשעה 14:00 בצהריים הרעידו צופרי האזעקה את מדינת ישראל, ומלחמת יום הכיפורים החלה. מדינות ערב הסמוכות למדינת ישראל תקפו את הגבולות ותפסו את צה”ל כשהוא אינו מוכן למלחמה כוללת. התוצאה הייתה קשה וכואבת. צה”ל הצליח לבלום את המתקפות מן הגבולות השונים בקושי רב, ובסוף המלחמה מצא עצמו הרחק מעבר לגבולות מדינת ישראל, תוך שהוא רושם הישגים צבאיים יוצאי דופן. אך מחיר המלחמה היה קשה מנשוא: ב-19 ימי הלחימה נהרגו 2,222 לוחמי צה”ל וכ-5,956 נפצעו. האמון בין אזרחי מדינת ישראל לדרגים המדיני והצבאי נבקע.
בימים שקדמו למלחמה זיהו סגן אברהם אלימלך ולוחמיו, ששהו במוצב “פורטוגל”, המוצב הקדמי ביותר של צה”ל בגבול הסורי, תנועות חשודות מהצד הסורי. “ראינו שמכניסים כלים, טנקים ותותחים ודיווחנו לגדוד”, הוא מספר. “ביום שבת בבוקר בעשר וחצי בבוקר הגיע המ”פ יחד עם קצין המודיעין ונאמר לנו שהולך להיות יום קרב. אף אחד לא נתן שום התרעה, לא כוננות ספיגה ולא כלום. המלחמה תפסה אותנו בהפתעה מוחלטת”. המ”פ גבי אופיר, לימים אלוף בצה”ל, פיקד באותה העת על מוצבים 104 ו-105. ביום שבת בבוקר, שעות ספורות לפני פרוץ המלחמה, הוא ערך סיור בוקר ביחד עם הגשש הצמוד אליו, וכשהניף את המשקפת, זיהה הגשש חפץ שמנצנץ במרחק ק”מ או שניים. “ראינו מעין כלי, לא ברור אם זה היה תותח או טנק”, הוא משחזר, “זה היה מפליא, הפתעה מוחלטת”.

גדוד 13 החזיק, כאמור, את קו המוצבים בצפון רמת הגולן. הגזרה הכוללת של הגדוד הייתה מהחרמון, שם שהו תשעה מלוחמי הגדוד, ועד למוצב חזקה. הגזרה עליה הגנו לוחמי הפלוגה של גבי אופיר, פלוגה ג’,” נפרסה לאורך ק”מ רבים, ממוצב 104 בצפון ועד להר חרמונית בדרום. לוחמי המסייעת שהו בגזרה הסמוכה, במוצבים מהחרמונית ועד רכס חזקה, מוצבים 107, 109 ו-110.
לאחר שהמ”פ אופיר זיהה את הנצנוץ החשוד של קנה התותח, הוא עשה דרכו למפקדת הפלוגה במסעדה, ודיווח למג”ד, סא”ל זאב אורן, על שראה. האחרון הורה להיכנס לכוננות ספיגה, תרגולת מוכרת אצל לוחמיו של אופיר, שהיו רגילים לימי קרב חוזרים ונשנים מאז הגיעו לתפוס קו בגזרת רמת הגולן. אופיר הוריד את הפקודה למוצבים שתחת אחריותו, וחייליו מיהרו לבצע את התרגולת המוכרת: הם נכנסו לבונקרים, סגרו את שערי המוצבים והניחו מוקשי נ”ט בכניסה, למקרה בו יגיעו אורחים לא קרואים. לאחד המוצבים, שהיה בהר ורדה, בעורפו של מוצב 105, נשלחה כיתת לוחמים, על מנת לוודא שהסורים לא יחדרו מאזור קו המערכת. את סגנו, צבי הלברכט (ציקי), שלח אופיר למוצב 105. הכל היה מוכן להפגזה, לעוד יום של לחימה. מי בכלל חשב שתוך דקות תפרוץ המלחמה שתזעזע את ישראל?
דקות ספורות לפני השעה 14:00 בצהריים החלו הסורים בהפגזה מאסיבית לעבר מוצבי צה”ל ברמת הגולן. אופיר שהה באותה עת בבונקר הפיקוד הפלוגתי בכפר מסעדה. הוא פקד על מפקדי המוצבים להשאיר תצפיות רק בעמדות המוגנות מירי, והורה להם לירות לעבר כל אויב שנגלה לעיניהם. תוך זמן קצר הבין אופיר, והבינו גם הלוחמים הספונים בבונקרים לאורך הגבול, כי לא מדובר בעוד יום של לחימה, אלא באירוע יוצא דופן: מטוסים סוריים ליוו את ההפגזה הארטילרית המאסיבית בהפצצות מן האוויר אל תוך המוצבים של גדוד 13, ולמפקדה הגיעו דיווחים על פגיעות קשות במוצבים אלו. טנקים סוריים מלווים בתותחי נ”ט פגעו בעמדות הקדמיות והבולטות של המוצבים והעיפו אותן לכל עבר. עמדות שלא היו מבוטנות דיין קרסו, וחלק מתעלות הנ”ט נסתמו כמעט באחת. הקשר אל המוצבים נותק תוך זמן קצר. לאורך הגבול נדהמו קציני צה”ל לראות איך הסורים תוקפים במקביל, ממספר אתרים שונים, את מוצבי גדוד 13 ואת עמדות הטנקים של גדוד 74 השייך לחטיבה 188. לעבר המוצבים הקדמיים של פלוגה ג’, מוצבים 104 ו-105, נורתה אש טנקים ממרחק של ק”מ וחצי עד שניים. בחסות אותה אש החלו לנוע כוחות חי”ר סורים לעבר המוצבים של גולני. לפתע קיבל המ”פ אופיר הודעה על גדוד שריון הכולל טנקים ונגמ”שים, שנע על הציר המוביל לעיירה בוקעתא, והבין כי הסורים עומדים לפרוץ למוצב 105 מדרום. הסורים תקפו בחמת זעם והגבירו את הלחץ על המוצבים בהם שהו הלוחמים המופתעים. טנקים של גדוד 74 מחטיבה 188, ששהו בסמוך למוצבים, הוזעקו לסייע ולחמו ביחד עם לוחמי הפלוגה של אופיר על מנת להגן על המוצבים ולהדוף את המתקפה הסורית, שאיימה לעלות בכל רגע על המוצבים. במוצב 104 היה שיתוף הפעולה בשיאו אל מול המתקפה שהלכה וגברה: לוחמי המוצב זיהו עבור מ”מ הטנקים, אביב שיראון, את המטרות שהתקרבו למוצב, וזה החל יורה עליהן, כשהוא מצליח להשמיד ארבעה טנקים, טרקטור וטנק גישור. הסורים המשיכו להתקרב למוצב 104 והגיעו עד למרגלותיו. פגז נ”ט פגע בעמדת המ”מ, והמ”מ יוני מידן נפגע והועף לאחור. הוא הספיק לומר לנסים שורש, אחד מהמכ”ים במחלקה, לצפות על השטח, כדי לוודא שהסורים לא מסתערים עליהם מקרוב. מידן התאושש לאחר זמן קצר והמשיך לפקד על המוצב שנמצא תחת מתקפה חסרת תקדים. במפקדת הפלוגה במסעדה נותק הקשר עם מוצב 104, עד כדי כך שהיו בטוחים שם שהמוצב נפל. יעקב שמחון, קשר המ”פ: “היינו בטוחים שהמוצב נפל ולא נשאר אף אחד. התחלנו לדבר על החבר’ה במוצב בלשון עבר. הזכרנו שמות וסיפרנו עליהם סיפורים בהרגשה שהם כבר אינם”. לקראת ערב החליטו לוחמי מוצב 104 לפתוח את מכשיר הרדיו, למרות שבדרך כלל לא היו שידורי רדיו ביום הכיפורים. הם הופתעו לשמוע את הפיפסים של החדשות. למרות שהפגזים לא חדלו מלנחות במוצב, הם קפאו לרגע כשהבינו כי הרדיו עובד למרות קדושת החג. כל פיפס בחדשות נשמע כמו נצח, עד שלפתע בקע מהמכשיר קולה של ראש הממשלה גולדה מאיר שאמרה: “אזרחי ישראל. היום סמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל. […] אין זו הפעם הראשונה שאנו עומדים במבחן של מלחמה שנכפתה עלינו. […] אנו בוטחים בכל לב ברוחו ובכוחו של צה”ל להכריע את האויב”. הלוחמים הביטו האחד על השני בתדהמה. עכשיו גם הם הבינו את מה שרוב אזרחי ישראל כבר ידעו – אין מדובר ביום קרב, זוהי מלחמה של ממש.
הנסיונות של לוחמי מוצב 104 לבקש ארטילריה לסיועלא נענו כלל, מאחר שמעט הארטילריה שהייתה בגזרה הופנתה למקומות אחרים, והקשר עימה נותק. במוצב היו מרגמות 81 מ”מ, והחבר’ה של גולני החליטו לאלתר. קצין התצפית הקדמי, אודי ענפי, מורה למפקד המרגמה, ליאון פרינץ, לירות מכל הבא ליד לעבר הסורים המתקרבים, תוך שהוא מכוון אותו בצעקות. המרגמה יורה בקצב מהיר פצצות נפיץ וזרחן. הטנקים, מצידם, פוגעים בכל כוח סורי אותו הם מזהים בקרבת המוצב, ומצליחים להרוג עשרות חיילים סורים, חלקם נהרגים ממש ליד גדר המוצב הישראלי. ההתקפה נבלמת, זמנית כמובן. בשעה 20:00 בערב נשמעה לפתע בקשר קריאה מהמוצב בחמ”ל הפלוגתי, שם היו בטוחים שחיילי מוצב 104 כבר אינם בין החיים. הקשר שמחון רץ במהירות לעבר המ”פ, גבי אופיר, והודיע לו בהתרגשות שיש קשר עם המוצב. לוחמי המוצב מספרים למ”פ אופיר שהם בסדר, מלבד מידן המ”מ, שנפצע מהדף. הם גם מספרים לו שצוות הטנק במוצב חטף פגיעה ישירה, וכולם, מלבד נהג הטנק, נהרגו.
באותן שעות במוצב 105, ממשיכה הדרמה. סמג”ד גדוד הטנקים 74 של חטיבה 188, רס”ן יוסי ניסים, מניע את הטנקים לעמדות הסמוכות למוצב המותקף, כאשר כ-20 טנקים ונגמשי”ם כבר מגיעים למרחק של כשני ק”מ ממנו. מספר טנקים מושמדים ושני טנקי הגישור, שהיו אמורים לסייע לשאר הטנקים לעבור את תעלת הנ”ט שעל גדר המערכת, מנוטרלים גם הם, ובכך נמנעת פלישת טנקים לתוך רמת הגולן. במקביל יורים חיילי מוצב 105 מכל הבא ליד לעבר כוחות החי”ר, שהתקדמו ביחד עם כוחות השריון הסוריים, והצליחו להגיע עד למרחק של 200-300 מגדר המוצב. באותן דקות ארוכות התנהלו חילופי אש קשים. כוח טנקים ישראלי המשיך לירות, למרות ששוגרו לעברו טילי סאגר מן העבר הסורי. האש הישראלית גרמה לכוחות הסוריים לסגת מעט, כשעשרות גופות של חיילים סוריים מושארות מאחור. המ”פ, סגן גבי אופיר, ששהה באותה העת במסעדה, החליט להגיע בעצמו למוצבים המותקפים של פלוגתו. הוא לקח עמו את החפ”ק שלו, שכלל קשר, חובש ומספר לוחמים, ויצא מהבונקר. כשיצא לא האמין למראה עיניו: הפגזים שנחתו מחוץ לבונקר פגעו בכלי הרכב, ולרגע הוא חשש שלא יהיה לו איך לנסוע למוצבים. לפתע ראה בחצר המוצב הקטן נגמ”ש שהיה שייך לפלוגת הטנקים, והחליט לקחת אותו, לא לפני שביקש הסבר קצר על הפעלת מערכת הקשר בתוך הנגמ”ש. כך עלה ביחד עם החפ”ק שלו והחל לנסוע במהירות, עד כמה שהנגמ”ש כבד המשקל יכול היה לנסוע במהירות, לעבר חייליו המופגזים במוצבים. תוך שהוא נמלט מפגזים שלא הפסיקו ליפול בסמוך אליו, הצליח הנגמ”ש של אופיר להגיע לשער מוצב 105, ולהרים את המוראל של לוחמיו. אופיר הספיק לראות חיילים סוריים בורחים מהאזור וחיזק את הלוחמים שלו. את גופתו של אחד החיילים מהגדוד, שהיה אחראי על המרגמה, הוא לקח עימו לנגמ”ש, ודהר במהירות בחזרה לאזור מסעדה.
החושך ירד על רמת הגולן, ומה שנדמה בתחילה כיום קרב, אחד מיני רבים, התברר בשעות הערב כמלחמה כוללת, שפרצה בכל החזיתות ותפסה את מדינת ישראל לא מוכנה. הלוחמים עוד הספיקו להתעדכן שמוצב החרמון, שהיה למעשה בסיס מודיעין, נפל בידי הסורים לאחר קרב של 24 שעות. מוצב החרמון נחשב כל הזמן לבלתי ניתן לכיבוש. שהו בו תשעה חיילים מגדוד 13, והוא נפל לאחר קרב קשה שהתפתח בפאתי המוצב ובמעברים התת קרקעיים, שבו נהרגו שבעה לוחמים. הדבר נודע להם במקרה מהאזנה לרשת הקשר של פלוגת הטנקים. הם הבינו שאם “אמקור”, שם הקוד של מוצב החרמון ברשת הקשר, נפל, עוד נכונו להם ימי לחימה קשים.
הלילה שבין השישה לשבעה באוקטובר, ליל מוצאי שבת, עבר במתח שיא על לוחמי גולני במוצבים. הידיעות המדאיגות שהחלו לזרום מכל עבר על מצבה של ישראל בגזרות השונות, והעובדה שבמשך כל הלילה לא חדלו לרגע רעשי הטנקים הסורים המתכוננים להתקפה, לא הוסיף לתחושה הטובה. הלוחמים במוצבים התארגנו בהגנה היקפית מחשש לפריצת כוחות סוריים. אך השחר עלה, והדבר טרם קרה. כמובן שהמצב השתנה לאחר זמן קצר, כאשר הסורים חזרו והמשיכו בהפגזות. אם לרעש הפגזים עוד יכלו הלוחמים להתרגל, הרי שהמראה שנגלה מהעבר השני של הגבול היה מדאיג: משאיות רבות שעליהן היו לוחמים סורים נראו בשטח ונעלמו מן העין בשטחים המתים, מהם תכננו הסורים לצאת להתקפות רגליות לעבר המוצבים. המ”פ אופיר הגיע בבוקר שוב אל המוצבים והביט במחזה של הסורים, המתכוננים למתקפה. מה רבה הייתה פליאתו כשלפתע נודע לו על פקודת נסיגה מהמוצבים. “לא הבנתי על מה מדובר”, סיפר אופיר לאחר מכן. “אמרתי למג”ד שאנחנו מצליחים להגן על הקו ואני לא רואה שום סיבה לסגת”. המג”ד אורן והמח”ט דרורי, התברר, קיבלו את הפקודה לסגת, אך סירבו לקיימה בפועל. המג”ד אורן תיאר לאחר מכן את הרגע בו קיבל פקודה להתכונן לנסיגה, כרגע הקשה ביותר שלו במלחמה. בעדותו בפני ועדת החקירה, שהוקמה לאחר המלחמה כדי לבדוק את הכשלים שהביאו לפריצתה, הוא אמר לשופט ד”ר שמעון אגרנט, שעמד בראש הוועדה: “נדמה לי שזה היה, תסלח לי שאני מתפרץ, אבל זה היה נדמה לי הרגעים הקשים ביותר בכל המלחמה, אם לא הרגע הקשה ביותר”. השופט אגרנט מצידו, לא חסך את שבחיו מהחלטתו של המג”ד ואמר לו: “הצלחת להגן על המוצבים ולא נכנעת לפקודת הנסיגה שקיבלת ועמדת על כך שאין צורך בנסיגה”. השופט משה לנדוי, חבר בוועדה, הוסיף: “צריך לברך אותו על כל מה שהוא עשה”.
הדרמה במוצבי הפלוגה, 104 ו-105, המשיכה כל העת. המ”פ גבי אופיר הספיק לשוב למסעדה, וקיבל דיווחים על החמרה במוצב 104: פגזים נחתו בלב המוצב ללא הפסקה וחלקם אף חדרו לעמדות והשמידו כלי נשק מחלקתיים ומכשירי קשר. החיילים, התברר לו, נותרו כמעט ללא נשק משמעותי ונלחמו עם כלי הנשק האישיים שלהם בלבד. רוני ניסבוים, לוחם בפלוגה, שחזר: “היה הרס רציני במוצב. לא ידענו מה קורה. לקח לנו זמן להבין שלא מדובר ביום קרב, אלא במלחמה של ממש”. המצב במוצבים הוסיף להחמיר, במיוחד במוצב 104, שהותקף ללא הרף. אופיר הבין שיהיה זה בלתי אפשרי להגן על המוצבים הללו ללא תגבורת, ודרש מהחטיבה תגבורת. תוך זמן קצר הגיעו למוצב 104, שהיה אפוף ומלא בעשן, 20 לוחמי סיירת גולני, בראשות מפקדם שמריהו ויניק, שנהרג לאחר מכן בקרב על החרמון. לוחמי הסיירת הצטרפו ל-13 לוחמי הפלוגה שהגנו בחירוף נפש על המקום. למראה התגבורת, מצב הרוח השתפר במעט. מאיר לויתן, סמל המחלקה, סיפר: “המצב במוצב היה קשה. היה מזל שהסורים לא הסתערו עלינו בלילה. ברגע שראיתי את מפקד הסיירת עם התגבורת, ירדה לי אבן מהלב. אני זוכר שאמרתי לו: “אין לנו מא”גים, אבל יש לנו המון תחמושת”. הוא ענה לי: “יופי, לנו יש מא”גים ואין תחמושת”. ויניק ארגן מייד את המוצב מחדש, ומפקד המוצב עד הגעתו, המ”מ יוני מידן, שאב ממנו ביטחון. גם מצב הרוח במוצב 105 השתפר קמעה לאחר שמפקד מחלקה 9, יעקב עמר, תפס טרמפים וחזר מחופשתו היישר אל המוצב המופגז. הלילה שוב ירד על מוצבי גולני בגולן, ובבוקר יום שני, 40 שעות לאחר פרוץ המלחמה, הלוחמים האמיצים שסירבו להיכנע ולסגת, עדיין החזיקו מעמד.
אור לבוקר יום שני חזרו שוב לוחמי המוצבים לשגרה המוכרת. הפעם נפתח הבוקר בהפגזה מאסיבית במיוחד על המוצבים: על מוצב 103 של פלוגה א’, עליה פיקד הסמ”פ יעקב בורובסקי, ועל מוצבים 104, 105 ו-107, ומוצבי תל חזקה מהם נראו היטב כוחות סוריים גדולים נעים לעבר המוצבים. המטרה של חלק גדול מהכוח הסורי היתה ברורה: כיבושו של מוצב 104 האסטרטגי בכל מחיר, על אף העיקשות הלא-תיאמן של החיילים הבודדים ששהו בו. סביר להניח שבצד הסורי חשבו כי לאחר יומיים של תקיפה מאסיבית, לוחמי המוצבים יוותרו ויימלטו מהמוצב. הם רק לא ידעו כי הם ניצבים בפני גולנצ’יקים עיקשים מאין כמותם. לסגת? אף אחד אפילו לא העלה זאת על דעתו. “גולני לא נסוגים לאחור, ויהי מה”, החליטו החבר’ה הנצורים במוצבים, והמתינו לסורים. מוצב 104 היה הרוס כמעט לחלוטין, ופגזים לא הפסיקו לפגוע בו באופן מדויק יותר ויותר. אופיר החליט לעלות בחזרה למוצב. הוא העמיס על זחל”ם מספר פצצות מרגמה 81 מ”מ, והצליח לתמרן בין הפגזים ולהגיע לשער המוצב, שם פינו לו במהירות את מוקשי הנ”ט שהיו מיועדים לאורחים הלא קרואים מסוריה. כשהגיע למקום וקיים הערכת מצב עם מידן ו-ויניק, התברר לו מהר מאד עד כמה המצב קריטי: הסורים כבר פרצו את קו המערכת מצפון וכוח חי”ר סורי הצליח לכבוש את השטח השולט בכפר הסורי הנטוש סחיתא, שהיה בשטח ישראל מאז מלחמת ששת הימים. הדרמה הגיעה לשיאה כאשר מספר חיילים סוריים הצליחו לפרוץ את גדר המוצב והשתלטו על עמדת תותח ה-20 מ”מ שהייתה ריקה. כעת היו הכוחות הסוריים והישראליים במרחק של מטרים בלבד האחד מהשני, והאש התנהלה מקרוב בתוך תעלות נ”ט. אופיר תיאר את רגעי הדרמה: “המרחק לעמדה בה היו חיילים סוריים היה מרחק של זריקת רימון. חשבתי שאין טעם לנסות ולהסתער על העמדה, כי הכוח הסורי ששלט באש מסחיתא היה גורם לנפגעים רבים. אמרתי ליוני להפסיק לירות לדקה, כדי לראות מאיפה בדיוק הסורים יורים”. לפקודתו של אופיר אכן נעצרה האש, ולכמה רגעים בודדים ומתוחים השתרר שקט במוצב. לפתע נשמעו צעקות בערבית, ולעבר אופיר והכוח שלו יצא חייל סורי כשהוא אוחז במטול אר.פי. ג’י. הוא כיוון אותו לעבר הכוח, שמצידו התעשת במהירות, ופתח לעברו באש תוך שהוא זורק רימונים, אך לא מצליח לפגוע בו. אופיר אלתר. הוא יצר קשר עם אחד מהטנקים שהיה מאחורי המוצב, וכיוון אותו לעבר מקור. לפתע, לאחר הפגיעה המוצלחת, השתרר שקט. הסורים שהצליחו לחדור למוצב חוסלו, אך האש לא פסקה גם כעת. כוחות חי”ר סוריים שעשו דרכם למוצב מכיוון מזרח נתקלו בירי של חיילי גולני, שנעזרו בפצצות המרגמה הרבות שאופיר הצליח להביא עימו עבור מרגמת 81 המ”מ. הקת”ק, אודי ענפי, שחזר: “מה שהציל אותנו שהמ”פ הביא לנו כמות גדולה של פצצות, הוא פשוט סיכן את עצמו ועשה זאת תחת הפגזות נוראיות. ירינו באותו יום מאות פצצות, רבות מהן בטווחים קצרים, ממש לשיפולי הגבעה משם תקפו הסורים את המוצב”. סא”ל במיל איתן צדוק, לוחם מילואים בסיירת גולני, שהגיע באותו יום שני למוצב 104, תיאר את היממה הקשה: “ידענו שהמוצב מכותר, זה היה די מתוח להיכנס. קיבלנו את הפצועים וההרוגים, העלנו אותם על הזחלמ”ים והם חזרו אחורה. אני נשארתי באזור המוצב והערכתי ביחד עם וויניק מפקד הסיירת, שעם שחר תתחיל הלחימה. עם שחר התחיל גיהנום. חטיבה ממוכנת הפגיזה את המוצב מתוך הכפר חאדר. במטח אחד כל מה שהיה יותר מ-20 ס”מ מגובה פני התעלות התרומם באוויר. מהשלב הזה ועד סוף היום – החטיבה הזאת ירתה ברצף, כל הזמן, בעוד שהחי”ר הסורי התחיל להתקדם. המון אדם התחיל לזרום. הם חצו את הגבול כשהם סוחבים בידיים תול”רים שבדרך כלל נגררים אחרי ג’יפים. זאת הייתה מן התקפה כזאת כמו בסרטים של מלחמת העולם”.
לאחר עשרות שעות של לחימה, התרחש לפתע שינוי במערכה, והסורים נצפו כשהם נמלטים מהמקום בחזרה לסוריה. בזכות ארטילריה יעילה שנחתה על אזור סחיתא, פסקה האש גם משם, והסורים נמלטו מהאזור. החיילים הישראליים, שהיו מפויחים לחלוטיןי לאחר קרוב לשלושה יממות רצופות של לחימה, הצליחו לנשום מעט אוויר.
לאורך כל אותן שעות דרמטיות שעברו על הלוחמים במוצב 104, נלחמו גם החייליםהלוחמים שהיו במוצב 105 כאריות. יעקב עמר, המ”מ ששב מהחופשה, זיהה יחד עם חייליו שדרת משאיות עמוסה בחיילים סוריים, שנעה מכיוון הכפר גו’בתא אל-חשב לעבר המוצב שלהם. עמר הזעיק טנק למקום והורה לו לירות לעבר המשאית, שהייתה במרחק של כשני ק”מ מהמוצב. שניות לאחר הפגיעה המוצלחת נראו עשרות חיילים סורים כשהם קופצים מתוך המשאיות. הלילה שוב ירד על המוצבים ושקט יחסי השתרר באזור. הטנקים שהיו במוצב 105 עזבו את המקום כדי לסייע בלחימה מדרום להר חרמונית, אבל זה עדיין לא היה הסוף. בבוקר שלמחרת התקבל דיווח כי כוח סורי גדול חצה את קו המערכת ומאות חיילים סורים עושים דרכם בתוך שטח ישראל, כבתוך שלהם. הסורים עברו מתחת למוצב הישראלי, אולם לא טיפסו עליו, והמשיכו לעבר בוקעתא. כוחות מגדוד 12, שנשלחו לאזור, ניהלו מולם קרב קשה והצליחו לחסלם. מפקד גדוד 12, יעקב שחר, נהרג יחד עם עוד שבעה לוחמים. המ”פ אופיר, שזכה לשבחים על תפקודו בימי הלחימה הקשים, המשיך לפקד על הגזרה. לאחר שלוחמי חטיבת גולני עמדו בארבעה ימי בלימה עם עשרות הרוגים ופצועים, עברו כוחות צה”ל ב-11 באוקטובר לשלב ההבקעה, אך דווקא אז נפגע המ”פ אופיר. כך הוא מתאר זאת: “כבר נגמרו הקרבות במוצבים וחשבתי להיכנס למובלעת הסורית עם הפלוגה. התייצבתי בכניסה לכביש המערכת. ישבתי על הג’יפ עם הנהג שלי ופתאום מופיעים מעלינו שני מטוסי סוחוי מכיוון החרמון, שכנראה זיהו הצטברות של כוחות. כולם התפזרו. נצמדתי לאחד הסלעים והתחלתי לירות. המטוסים הפציצו אותנו, נפגעתי ברגליים, וקובי לוי מהסיירת נפצע קשה מאוד. ד”ר מיקי וינר, רופא החטיבה, טיפל בנו שם, ותוך כדי טיפול הייתה התקפה שנייה, ואז, מתוך תגובה אינסטינקטיבית, כל החובשים המטפלים רצו לתפוס מחסה. אני זוכר את מיקי אומר “מה אתם עושים? מה אתם עוזבים את הפצועים?” וממשיך לטפל בנו. זה חטיבת גולני”. ד”ר וינר תיאר את הרגעים: “טיפלנו בשניהם. היה צריך להחדיר צינור לקנה הנשימה ש לקובי, ואחר כך בעיתונים כתבו שהחדרתי לו קנה ש לעוזי. אגדות, פעלתי באופן תקני לחלוטין. כמו שאני ומרק מילר החובש מטפלים בו, ירדו עלינו שוב מטוסים.נשכבנו מעל הפצוע וטיפלנו בו. אז מה אם הפציצו אותנו, אז מה?”.
לוי נפצע באורח קשה מאד. גם המ”פ אופיר פונה לטיפול בבית חולים, ולאחר הפסקת האש, בשלב קרבות ההתשה עם הסורים, הוא לא ויתר ושב לפקד על חייליו, איתם עבר שלושה ימים שלעולם לא ישכחו. הסמ”פ צבי הלברכט, סיפר עד כמה הייתה תרומתו של אופיר חשובה באותם ימים קשים, בהם היה בין חייליו לבין מותם כחוט השערה. אך גרוע מזאת – כפסע היה בין הסורים לבין חדירה מאסיבית לשטח רמת הגולן: “היו מצבים שגבי הסתכן תחת אש נוראית והגיע למוצב. בהתחלה חשבתי שהוא מטורף. בדיעבד הבנתי עד כמה הוא פעל נכון. הבעיה העיקרית של הלוחמים היתה מוראלית והוא הוסיף הרבה למוראל”. עד כדי כך הבין אופיר לנפש חייליו, שבאחת הגיחות שלו למוצב 105, הוא אף דאג להביא לחייליו הנצורים גלויות, וביקש מהם לכתוב הביתה, מתוך רצון לנסוך בהם ביטחון, מהלך שהתברר כנכון ומשמעותי מאד.
בכל אותם ימים, מאז פרוץ המלחמה ביום שבת ועד יום שלישי, שהו במוצב 107, הידוע בכינויו “פורטוגל”, המ”מ אברהם אלימלך ביחד עם 19 לוחמיו מהפלוגה המסייעת של גדוד 13. אותן שעות נחרטו בזכרון של אלימלך ושל שאר לוחמיו, והפכו לאגדה בקרב עם ישראל גם שנים ארוכות לאחר המלחמה. זאת בזכות העמידה העיקשת וההחלטה שלא לנטוש את המוצב, שכל מי שהיה בו באותם ימים תיאר אותו במילה אחת – “גיהנום”. “מהיום הראשון, יום שבת, ועד יום שלישי בלילה, במשך ארבעה ימי לחימה רצופים, לא היה רגע אחד של שקט”, תיאר אלימלך במפגש לוחמים במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, “לאורך כל התקופה הזאת עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות ופשוט שרדנו, עד שביום שני בלילה הטנקים עזבו אותנו. בשלב ההוא אני קצת איבדתי את האמון בכל המערכת ההיררכית של הצבא. אתה מבקש סיוע מהגדוד, אומרים לך ‘תחזיק מעמד, כל עם ישראל מאחוריך’. אתה מסתכל אחורה, מה אתה רואה? מלא סורים. איפה עם ישראל?”.
מוצב 107 היה ממוקם בשטח בעייתי, בלשון המעטה. בעוד רוב המוצבים שלטו על השטח ממקומות גבוהים ואסטרטגיים, המוצב של אלימלך היה ממוקם דווקא בשטח מישורי. אחת הבדיחות שרצה בין החיילים במוצבי רמת הגולן על מוצב 107 הייתה שאם הסורים יעברו על המוצב מתישהו, אף אחד בכלל לא ירגיש שהיה שם מוצב. הבדיחה הצחיקה אפילו את לוחמי המחלקה של אלימלך. מי בכלל חשב שהסורים באמת יתקרבו אליהם עד כדי כך?
המחלקה שתפסה את מוצב 107 הייתה מחלקה גולנצ’יקית טיפוסית. קחו למשל את רב”ט יוסי צדוק, שאם נגדיר זאת בעדינות, לא היה בדיוק חייל ממושמע. בכנס שנערך בין לוחמי הפלוגה, סיפרו החברים איך כמעט מדי שבוע הוא היה נכנס למעצר, והתכנון של מפקדיו קצת לפני המלחמה היה להעבירו לקורס טבחים ולהדיחו מתפקידו כלוחם. אך המלחמה עצרה את התכנונים, ואת מה שעשה צדוק בימי מלחמת יום כיפור לומדים עד היום בצה”ל. כחודש לפני המלחמה הגיע אליהם מ”מ חדש, אברהם אלימלך שמו. קצין גבה קומה, שסיים לפני שבעה חודשים את קורס הקצינים שלו והיה עד עתה מפקד מחלקת טירונים. אחד הנהלים הלא-כתובים במוצב היה להרים את דגל ישראל בכל פעם שהוא נפל והתעופף כתוצאה מהפגזה סורית. חיילי המחלקה שהו במקום חמישה חודשים קודם לפרוץ המלחמה, ולרובם כבר נמאס לראות אותו. ביום רביעי, העשירי באוקטובר, ארבעה ימים לאחר פרוץ המלחמה, הם היו אמורים לעזוב סוף כל סוף את המוצב, ולא היו מאושרים מהם ברגעי ההכנה לחילופים. בסופו של יום, רצה הגורל, הם באמת עזבו את המוצב כמעט כמתוכנן, אך עשו זאת לאחר ימי לחימה קשים מנשוא, ומוצב 107 לא באמת עזב אותם כל ימי חייהם.
יממה לפני יום הכיפורים הודיעו למ”מ אלימלך כי ביום הכיפורים צפוי להיות יום קרב, נקמה סורית על כך שמטוסי חיל האוויר הפילו מטוסים סוריים שלושה שבועות קודם לכן. בעקבות המידע תוגברו 12 החיילים במוצב בשבעה נוספים, וכולם ביחד התכוננו ל”יום קרב”. על פי ההתראות שהועברו לאלימלך, הסורים מתכננים לתקוף את אחד מהמוצבים בגבול עם סבירות גבוהה שזה יהיה המוצב שלו. ביום שבת, שישה באוקטובר, בשעה 13:50, חלפו להם ארבעה מטוסים מעל המוצב. שניות לאחר שהחובש הפלוגתי, ששהה בעמדת התצפית, קרא לאלימלך, החלה הפגזה מאסיבית לעבר המוצב הקטן. “כל האדמה רעדה” מתאר אלימלך. רק לקראת חצות, בעקבות טרנזיסטור קטן שהפעיל אחד הלוחמים, הבינו כולם שלא מדובר בעוד “יום קרב”, אלא במלחמה של ממש. אלימלך תיאר זאת כך בכלי התקשורת: “לא רק שלא ידענו שזאת מלחמה. החבר’ה התנהגו כמו ביום קרב. מה קורה לחבר’ה של גולני שנותנים להם אישור לירות ויש להם עוד יומיים והם מסיימים את הקו? שמים את האצבע על ההדק, יורים כמו מטורפים. אמרתי להם: “תורידו נפח ירי”.
כשהחלה ההפגזה הסורית המאסיבית ידעו החי”רניקים של גולני והשריונרים של חטיבה 188 לשתף פעולה בצורה מצוינת. החבר’ה של גולני סימנו את המטרות והשריונרים הפגיזו ופגעו. במוצאי השבת הם אף הצליחו לפגוע בגדוד טנקים סוריים ששהה רק 300 מטר מהמוצב. הטנקים הצליחו לפגוע ברכב הראשון והאחרון בשיירת הטנקים הסורית וכל הטנקים שהיו בטור נלכדו והחלו להתפוצץ אחד אחרי השני, דבר שהאיר את שמי האזור כאור יום.
בין 19 הלוחמים במוצב היה כאמור יוסי צדוק, החייל שאוטוטו עמד לעזוב את תפקידו כלוחם ולעבור לתפקיד הטבח, מקצוע שמפקדיו סברו שיתאים לו יותר עקב בעיות המשמעת המרובות שהיו לו. ביום ראשון, יממה לאחר פרוץ המלחמה, הם כבר חשבו שוב. צדוק, שהיה בכלל רגם במקצועו הצבאי, החליט לקחת את מטול הבזוקה, בו השתמש לאחרונה בטירונות, ולנסות לפגוע בטנקים הסורים שהתקרבו למוצב. הטיל הראשון אותו ירה כמעט ופגע בטעות בחבריו מהמוצב. אחר כך צדוק כבר התאפס. הוא אחז בעוצמה את מטול הרקטות, ובניגוד להוראות היבשות, היטה אותו וירה את הטיל. חבריו נדהמו לראות איך הטיל פוגע בטנק סורי ומבעיר אותו. ביום שלישי, כששוב התקרבו טנקים סוריים למוצב, הם נתקלו עוד פעם בצדוק, שהספיק להשמיד באותו היום עוד ארבעה טנקים סוריים. השיטה הייתה, לדבריו, פשוטה אך יעילה: “לקחנו את הבזוקה וירינו בטנק סו1387554822143רי אחד, אחר כך שינינו עמדה במהירות, העלינו את הקסדה למעלה עם מקל כדי לוודא שאנחנו לא מזוהים. כאשר הקסדה לא נפגעה, ירינו שוב, פגענו בטנק וחוזר חלילה”. בחוליית הבזוקאים היה עם צדוק גם עמוס סגיב, מפקדו. מאחר שמשקפיו נשברו, הוא הפך למספר 2 בחוליה של צדוק. וכך תיאר את הרגעים שעברו עליו: “לא היה שם שום דבר שהוא מעבר למה שאמור להיות. בנסיבות אלה זה מובן מאליו, כי זה להיות או לחדול. אם אתה רוצה לחיות – אין דרך אחרת. ההרגשה הייתה של אימת מוות. היינו קבוצה קטנה של אנשים שמתמודדים מול המוות שאורב בכל פינה במוצב”. ביום שלישי אחר הצהריים נפצע הבזוקאי צדוק מפגיעת פגז סורי והחל לאבד דם רב. במשך הלילה הוא טופל במוצב, כשהוא מאבד דם רב, כיוון שלא ניתן היה לפנותו. רק לאחר שעות ארוכות הגיע לבית החולים רמב”ם, שם ניצלו חייו. צדוק הקים משפחה, ושנים ארוכות לאחר הקרב שהפך אותו לאגדה, הוא אמר: “הסורים רצו להשמיד אותי, לחסל אותי – ואני הקמתי משפחה”.
על תפקודו בקרב קיבל רב”ט צדוק את עיטור המופת לאחר הלחימה, עיטור בו נכתב: רב”ט יוסף צדוק נטל, ביוזמתו, בזוקה, ופתח באש לעבר טנקי האויב. צדוק גילה תושייה, אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה למופת”.
ימי הלחימה במוצב 107 היו עמוסים ברגעי דרמה וגבורה. ביום שני, יומיים לאחר פרוץ המלחמה, קיבל כוח השריון של שמוליק יכין, ששהה במוצב, הוראה לעזוב את המקום ולתגבר כוחות אחרים. שמואל יכין, מפקד כוח השריון, הספיק לומר לאלימלך בקשר: “שמע, קיבלנו הוראה לסגת לאחור, אני מקווה שנתראה”. אלימלך השתתק לרגע בעקבות ההודעה הלא צפויה. המוצב היה מבודד כמעט לחלוטין והסורים היו קרובים קרובים. אלימלך החליט להישאר במוצב ויהי מה. החיילים שהו בתוך הבונקר, כשבחוץ נפלו אין ספור פגזים. למרות הנפילות החליט המ”מ לעשות צעד מנהיגותי אמיץ. אלימלך: “רצתי לבונקר וכמעט פגעו בי רסיסי של פגזים שנפלו באזור. הגעתי לבונקר והדלקתי סיגריה. נשמתי עמוק, נכנסתי ואמרתי לחיילים: “עכשיו מארגנים את כל העסק כאן מחדש”. לחיילים נותרו כלי נשק מועטים בלבד, בעיקר כאלה שלא היו כל כך אפקטיביים, לאחר שהכלים הכבדים יותר נפגעו בהפגזות. לפתע זיהו החבר’ה כ-200 מטר צפונית להם דיוויזיה סורית. המחלקה של אלימלך נדהמה מהעוצמה של עשרות טנקים סורים שחולפים מרחק קצר מהם ומסתדרים בשני טורים לקראת התקפה. לא הייתה להם תחמושת לירות על הטנקים. אלימלך ביקש להנחית ארטילריה, אך לא נענה. “עם ישראל מאחוריכם, תחזיקו מעמד”, הוא הספיק לשמוע קול בקשר. הטנקים התקרבו. הבקשות הנוספות שהופנו לחיל האוויר, שיגיע מטוסים ויפגעו בסורים, נענו אף הן בשלילה. “תחזיקו מעמד, חיל האוויר כבר יגיע”, נאמר להם ברשת הקשר, והם, חסרי אונים, הביטו איך הטנקים הולכים ומתקרבים אל המוצב ומתכוננים להסתערות. רק לאחר זמן ארוך, כאשר דרומית להם התנהל במקביל הקרב המפורסם בעמק הבכא, בו לחמו מחלקות שריון של חטיבות 7 ו-188 בעוז ובגבורה כנגד כוחות סוריים שאיימו לחדור לעומק ישראל, הבחינו אנשיו של אלימלך לפתע בטנק סורי שהחל לסגת. אליו הצטרפו עוד ועוד טנקים סוריים שהחלו להימלט, ואלימלך וחייליו העבירו את הדיווח. הדבר גרם לאנשיו של מג”ד 77, אביגדור קהלני, להישאר ולא לסגת בקרב עמק הבכא.
ארבעה ימי לחימה רצופים הסתיימו להם אך בקושי. אף אחד לא באמת האמין שאלימלך ו-19 החיילים שבמוצב יחזיקו מעמד בתופת. ביום הרביעי הגיע המג”ד זאב אורן אל הש”ג, וראה שם את הלוחם גרשון יולזרי המותש. בניגוד לכל המקובל, השניים – הלוחם הפשוט והמג”ד – התחבקו חיבוק ארוך. “אריות אתם, אריות!”, צעק המג”ד. ביום שישי, שבעה ימים לאחר תחילת המלחמה ולאחר שעשו את הבלתי ייאמן, הגיע כוח אחר להחליפם. הלוחמים החדשים נדהמו לראות את לוחמיו של אלימלך, ושאלו אותם כיצד הגיעו למוצב לפניהם. “אף אחד לא האמין שאנחנו היינו שם כל המלחמה”, סיפר יולזרי. “אי אפשר היה להאמין, מפני שזה היה גיהנום עלי אדמות, שאין לתארו במלים”.
סיפור גבורתם של לוחמי מוצב “פורטוגל”, ומוצבי הגדוד האחרים ברמת הגולן, הפך לאחד מהפרקים המשמעותיים במלחמה הקשה ביותר שעברה על מדינת ישראל עד אז. זהו סיפור של גבורה ותעוזה, שבו ממש כמו באגדות, נלחמו רבים מול מעטים, ויכלו להם, תוך שהם מסרבים להיכנע ולאפשר להם להתקדם אל תוך שטחי מדינת ישראל. סיפורם של קרבות אלו הפך למודל בקרב כל חיילי צה”ל. עד ימינו אנו, מוסיפים לוחמי המוצבים שלחמו במלחמת יום הכיפורים לספר לחיילי צה”ל הנוכחיים את סיפורי הקרבות וכיצד החזיקו מעמד, בתנאים בלתי אפשריים, בימים בהם היה חשש כי מדינת ישראל תאבד.
סיפור הגבורה של לוחמי גדוד 13 במלחמת יום הכיפורים הונצח בשירם של המשוררת זרובבלה ששונקין והמלחין יאיר מילר, שהושר בפי צוות הווי חטיבת גולני והזמר משה הלל. המלים אומרות הכל:
“על אבות בטלית וחגור
על אחים בצריח של טנק
על רעיי שאמרו
אתם לא תעברו
כאן גולני, גולני לוחם”.

השארת תגובה