גדוד 13 במלחמת לבנון הראשונה

סיפורה של פלוגה ב'

זר לו היה מביט בחבורת הגולנצ'יקים של פלוגה ב' של גדוד 13 באחד מרגעיהם הקשים בקרב על כפר סיל, דקות לאחר שהם ספגו פגז שגרם לפציעות ולהרג, היה ודאי חושב שמשהו כאן לא בסדר. בשעה שהחיילים שרו בהלם לנוכח האירוע הקשה, עבר המ"פ המיתולוגי של הפלוגה, דני עטר, ביניהם וניסה לעודדם. אז, בשעה זו, כפי שהעיד אחד הלוחמים, משה ציון, הוא עשה מה שספק אם עשה עוד מפקד בצה"ל בזמן קרב. דני עטר פשוט התחיל לשיר שירי רובאים של גולני. מסביב יהום הסער, הכדורים שרקו מעל ראשיהם וקול הפגזים המתקרבים הרעיד את האזור כולו, אבל עטר המשיך בשלו. מהלך יוצא דופן זה נסך בלוחמים אומץ, עודד את רוחם בעיצומו של אחד הקרבות הקשים ביותר של צה"ל במלחמת לבנון הראשונה, ונותר חרוט בליבם לעד.

היה זה במהלך מבצע "שלום הגליל", שמטרתו המוצהרת היתה למגר את ארגוני המחבלים שירו קטיושות על תושבי צפון מדינת ישראל מתוך לבנון. המשימה להוביל את כוח החוד של צה"ל בגזרה המערבית הוטלה על גדוד 13, בפיקודו של סא"ל מוטי מזרחי. למוטי לא היתה בכלל התלבטות מי יוביל את הגדוד ולמעשה את כלל הכוח הצה"לי. המשימה הוטלה על פלוגה ב', בפיקודו של המ"פ דני עטר וסגנו דרור רופא. עטר הכיר היטב את הפלוגה. עוד לפני שנכנס לתפקידו כמ"פ הוא כיהן כסגן מפקד הפלוגה, שבראשה עמד אז מיכה רגב. ביחד הם החליטו להפוך את פלוגה ב' לשם דבר בגולני. אט אט, בעבודה מפרכת, הצליחו השניים במשימה, ופלוגה ב' שלהם התבלטה לא רק בגדוד, אלא בחטיבת גולני כולה. רגב מספר: "אני ודני החלטנו שאנחנו לוקחים את הפלוגה הזאת לשיאים שגולני לא ידעו עד אז. הצבנו מטרות מאד מאד מרחיקות לכת".
המשימה שנטלו על עצמם המפקד וסגנו הצליחה מעל ומעבר למשוער. האימונים נמשכו שעות ארוכות, ואם חלילה חשבו המפקדים שהתרגיל לא התבצע על הצד הטוב ביותר, הם חזרו עליו שוב ושוב עד שבוצע ברמה הגבוהה ביותר שיש. עמוס ארלקי, לוחם בפלוגה, נזכר: "אין דבר כזה תרגיל שלא נהיה בו ראשונים. אם היה תרגיל לא טוב, היינו עושים את זה עוד מאה פעמים עד שיבוצע מצוין".
המפקדים הקפידו על רמת מבצעיות גבוהה מאד, גם בשגרה. כך למשל, הלוחמים שהיו הולכים עם רובה הגליל, היו חייבים לעשות זאת עם קת הרובה כשהיא פתוחה. המפקדים אסרו עליהם לקפלה, כאילו הם באופן תמידי לקראת קרב שעלול לפרוץ כל רגע. מסעות האלונקה היו מאתגרים במיוחד, בלשון המעטה. בעוד הקשוחים שבמפקדי גולני היו מקשים על חייליהם ומורים ללכת עם אלונקה כאשר רק שישה, או שמונה לוחמים במקרה הטוב, נמצאים מסביב לאלונקה ויכולים לקחת חלק בהחלפת חבריהם מתחת לאלונקת הפצוע, בפלוגה ב' לעיתים ויתרו אפילו על החלפת נושאי האלונקה ולוחמי הפלוגה סחבו אלונקה כאשר רק ארבעה מהם נמצאים באופן קבוע מתחת לאלונקה, וגומאים מרחקים ארוכים ללא החלפה. לאור סדרת האימונים הארוכה והמפרכת, עמדה הפלוגה ב"בוחן הפלוגה" האימתני של חטיבת גולני, ואף זכתה בתואר פלוגה המצטיינת של גולני. "בריצת 5 ק"מ ב"בוחן הפלוגה" בנבי מוסא, דני עזר למתקשים ונשא את נשקם במהלך הריצה. לסוף הריצה הגיע דני עמוס ב-5 רובי גליל על כתפו". גם היום, למעלה מ-30 שנה לאחר אותו "בוחן פלוגה", עטר לא שוכח להזכיר בגאווה: "לקחת "בוחן פלוגה" בחטיבת גולני, זה לא דבר של מה בכך".

לימים פרש המ"פ מיכה רגב, ודני עטר מונה לתפקיד והמשיך את המורשת אותה החלו השניים ביחד. הוא הקפיד על יצירת תמהיל חברתי יוצא דופן בפלוגה ומחויבות וכבוד האחד לשני. כאשר לוחמים חדשים הגיעו לפלוגה, על אף היותם "צעירים", הם זכו לכבוד הראוי ולחיבוק מהותיקים, אותם ראו כמודל, דבר שהתברר ברגע האמת כחשוב מאין כמותו. "התמהיל הזה גרם לותיקים ללמד את הצעירים להיות יותר טובים", מספר ציון משה, אחד מלוחמי הפלוגה. הרעות בין לוחמי הפלוגה היתה יוצאת דופן בעוצמתה, והיא נמשכת עד ימים אלו ממש, למרות עשרות השנים שחלפו מאז השתחררו הלוחמים. את הקרדיט לכך זוקף איציק יוסף, לוחם בפלוגה, לזכותם של המפקדים: "מה שהרשים אותי היו המפקדים, מיכה ודני. הם לדעתי התוו לפלוגה דרך, שהפכה אותה למיוחדת".
נועם פכלר, גם הוא לוחם בפלוגה, זוקף את הקרדיט למפקדים, רגב ועטר: "השאיפה למצוינות, על כל הרבדים. שניהם ברמה האישית חיילים מאד טובים. זה חלחל לכל הרבדים". בוריס דב מלב, לוחם נוסף בפלוגה, מסביר מדוע היא היתה כל כך יוצאת דופן: "אין פה משחקי אגו, זה אנשים שאתה רואה שאתה חשוב לו והוא לך. זה כמו אחים. זה מה שמיוחד בפלוגה הזאת". גם רגב ועטר עצמם מתארים ממרחק השנים את חווית הפיקוד על הפלוגה כיוצאת דופן וזוקפים את הייחודיות של הפלוגה ללוחמים: "הדבק הזה הוא ייחודי. הייתי מאז מפקד של המון מסגרות, ופלוגה כזאת וחוויה כזאת עוצמתית ומעצימה לא היתה לי". עטר מנסה להסביר את החברות יוצאת הדופן של הפלוגה: "מה שעושה בעצם את ההבדל בין הפלוגה הספציפית הזאת לבין כל האחרים זה תלכיד אנושי. בנקודת זמן מאד ברורה מתהווה פה איזו הוויה, שהיא מאד מאד מיוחדת, אשר לוקחת אותנו עם תחושת המשפחתיות, ה-ביחד והאחריות לשיאים. לכל אחד היתה אחריות לאחר". אפילו המג"ד מזרחי, שבחר בפלוגה להוביל את הגדוד במלחמה, יודע כי בפלוגה ב' של עטר ורגב, היה באמת משהו לא רגיל: "בפלוגה ב' יש צבר של אנשים באמת יוצא מן הכלל, כי אי אפשר להסביר את זה שהם עדיין נפגשים שנה אחרי שנה, גם 30 שנה אחרי".

מחר מלחמה

באפריל 1982 עלתה פלוגה ב' בפיקודו של דני עטר לקו בשומרה, על גבול הלבנון, והתמקמה במוצב "יערה". הם הספיקו להיות שם רק חודש וחצי. בעקבות כוננות גבוהה שהוכרזה באזור, הם עזבו את הקו והתמקמו באזור קיבוץ איילת השחר. לאחר סדרה של תדריכים ופקודות, הם התפנו גם למדורה פלוגתית מגבשת, ואפילו זכו לטיול קטן בכנרת, שלאחריו שבו לתעסוקה מבצעית. היתה זאת תקופה רבת מתיחות בין ישראל לבין ארגוני המחבלים בלבנון, שהקטיושות שלהם היו מכוונות לעבר יישובי הצפון. ביום חמישי, שלישי ביוני, התנקשו מחבלים בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, והמתיחות בין ישראל למחבלי ארגון הפת"ח בלבנון, בראשות הטרוריסט יאסר ערפאת, הגיעה לשיאה. ממשלת ישראל החליטה להגיב על ההתנקשות ולפתוח במבצע "שלום הגליל", במטרה להביא לשינוי עמוק בלבנון ולהפסקת איום הטרור על יישובי ישראל.
יממה לאחר ההתנקשות בשגריר הישראלי, ישבו לוחמי הפלוגה בתצפית מרהיבה באזור ראש הנקרה. לפתע שמעו שריקת קטיושה ואחריה הורעד האוויר בקריאות חוזרות אודות "כוננות ספיגה". הפעם, הבינו לוחמי פלוגה ב', הפעם מדובר בדבר האמיתי. אנחנו לקראת מלחמה. דודי קלקשטיין, לוחם בפלוגה, משחזר את הרגעים: "ההתרגשות המאד גבוהה היתה בשבת. אני זוכר את המראה לכיוון ראש הנקרה בשבת בצהריים, עם הפטריות של הקטיושות שנופלות בכל האזור. היה די ברור שהולכים להיכנס ללבנון". המורל הרקיע שחקים. מהר מאד נפרדה פלוגה ב' מהמוצבים בהם שהתה, ויצאה למשימה שהוטלה עליה – להוביל את גדוד 13 וחטיבת גולני בכניסה לעומק הלבנון, במטרה לחסל את קיני הטרור ששרצו בו ואיימו על תושבי מדינת ישראל. עם קבלת המשימה, התייצבו בפלוגה גם לוחמים שהשתחררו לא מכבר, דבר שמאפיין מאז ומעולם את לוחמי גדוד 13 וחטיבת גולני. כולם יחד עברו תדריכים על המשימה הצפויה, ובשישה ביוני, יום שבת, התייצבו המפקדים לשיחה עם המח"ט, ארווין לביא, לקראת כניסה לאזור צידון שבדרום לבנון. ביום ראשון עלו לוחמי פלוגה ב' על הכלים, ובתדריך החטיבתי האחרון שמעו את המח"ט ארווין לביא, בעצמו מ"פ בגדוד 13 בזמן מלחמת ההתשה, אומר להם: "להתראות בביירות". לוחמי פלוגה ב' חצו את הגבול ללבנון, משם יצאו כולם אנשים אחרים לגמרי.
השיירה של גדוד 13, שנעה לעומק לבנון, כללה כוחות שריון, תותחנים והנדסה, דבר שהשרה תחושת בטחון בקרב הלוחמים, שזוהי להם המלחמה הראשונה. אחד הדברים הראשונים אותם ראו היו ההפצצות על רכס עלי טאהר ומוצב הבופור, בו נלחמו באותה העת כוחות של חטיבת גולני. התחושות היו מהולות בציפייה ללחימה, אך גם בחששות. משה פרימי, מלוחמי הפלוגה, משחזר את הרגע בו חצו הכלים, ועליהם לוחמי הפלוגה, את הגדר: "אתה מסתכל על השער ואומר לעצמך: "רגע, אני אעבור בו, או שאני חוזר בארון?. אני אראה את זה עוד פעם או שאראה את זה רק מלמעלה?".

ארץ הארזים

נסים חמוי, לוחם בפלוגה, מתאר את רגעי הכניסה: "ביום הראשון למלחמה נכנס הגדוד ללבנון דרך כפרים. היו אלה מראות חדשים, לא מוכרים, טובלים בנוף הררי פסטורלי ומרהיב. והכפריים קיבלו את פנינו עם אורז וסוכריות, שהתעופפו לכיווננו באותו יום". לחלק מהלוחמים נראו השעות הראשונות כטיול לא מזיק. איפה המלחמה שהבטיחו לנו? תהו בינם לבין עצמם. בערבו של יום ראשון, לאחר נסיעה ארוכה על הציר לכיוון העיר צידון, הגיעו לוחמי פלוגה ב' לחניון לילה והתמקמו בו. היתה זאת שעת דמדומים וכדור השמש עמד לשקוע מעל הרי הלבנון. המג"ד, מוטי מזרחי, ביקש לכנס את מפקדי הפלוגות לתדרוך קצר לקראת המשך המשימות. בשעה זו ראה הלוחם פרימי מרחוק מספר מכוניות לבנונית מתקדמות לכיוון החניון הלילי של הפלוגה. לקראת שיירה זו יצא הלוחם נועם פכלר, ועצר אותה לבדיקה. השיירה התמימה, שבראשה נסעה מכונית מרצדס אדומה, לא נראתה מזיקה באור הדמדומים. פכלר פתח את הדלת של הרכב הראשון, ואמר בערבית לשוהים בתוכו: "מע א-סלאמה" ("סעו לשלום"). עטר המ"פ, שהיה בדרכו לפגוש את המג"ד, הביט בשיירה התמימה לכאורה והבחין בצלליות של קני מקלעים מזדקרים אל מול קו הרקיע. מכאן זה עניין של שניות. עטר צעק לפכלר: "אלו מחבלים, תזוז אחורה". פכלר זז, עטר התקדם במהירות לעבר כלי הרכב, פתח את ניצרת הנשק שלו וירה פנימה צרור לעבר המחבלים. לוחמי הפלוגה הבינו שבשיירה, שכללה חמישה כלי רכב, יש מחבלים, ירו עליהם ופגעו בהם. כלי הרכב החלו לבעור ולוחמי פלוגה ב' הבינו שהמלחמה אליה התכוננו כל כך הרבה זמן החלה. מאז, במשך שלושה שבועות, לא חדלו לוחמי הפלוגה מלהילחם. גבי חלפון, לוחם בפלוגה: "באותה השנייה, כאילו במעבר מיום ללילה, מחויה פסטורלית של טיול לדרום לבנון עם צמחיה וכפרים ופתאום מכת אש ומלחמה". השטח כולו הואר מכלי הרכב שבערו, ולוחמי פלוגה נכנסו לדריכות שיא. הם עדיין לא ידעו מה מחכה להם בהמשך.
לאחר התקרית בחניון הלילה, המשיכה הפלוגה לעבר העיר צידון. כשהגיעה לכיכר המרכזית בעיר, קיבלה פקודה לעצור את ההתקדמות, ונכנסה למצב סטאטי, שהיה מסוכן עבורה. הצפון הפרוע של לבנון החל לצוץ מכל עבר ונשמעו יריות מכל כיוון. הכיכר היתה עצומה והפלוגה, ששהתה בנגמש"ים, ספגה ירי קל ונשק נ"ט. לפתע פגע טיל נ'"ט באחד מהטנקים שליוו את הפלוגה בהתקדמות. סגן מפקד פלוגת הטנקים נפגע ונהרג במקום כתוצאה מהירי ושני שריונאים נוספים נפצעו. הקרב על הכיכר הפך לסוער. שני שריונאים נוספים החלו בטעות לרוץ לעבר המחבלים, במקום לעבר כוחות צה"ל, ועטר החליט לחלצם בכל מחיר. הוא הורה לחלפון לנסוע עם הנגמ"ש לתוך הכיכר ולחלצם, והשריונאים המבוהלים נצמדו אל הנגמ"ש של פלוגה ב' שהתקדם קדימה. לאחר שניות נחת במקום בו היה לפני כן טיל מסוג "מילאן", שאם היה פוגע בנגמ"ש, היה גורם לפגיעה קשה. טנקיסט נוסף שהיה על הטנק נותר תקוע, ודני הבין שאין דרך לחלצו, אלא אם יצליחו להוציא את הטנק החוצה. דני ביצע מעשה יוצא דופן – ירד מהנגמ"ש כשמסביבו אש ללא הפסקה ועלה על הטנק, בניסיון לחלץ את השריונר התקוע. בפלוגה תיארו זאת לאורך השנים כמעשה אופייני למ"פ שלהם.

הקרב על כפר סיל

לאחר הקרב בכיכר של צידון, המשיכה בפלוגה במשימותיה וסייעה לכוחות שנלחמו בעין חילווה. משם המשיכה באיגוף צפונה, לעבר היעד הבא שתוכנן להם: הכפר סיל. רכס כפר סיל, המכונה גם רכס ערמון, או אזור גבעות ח'אלדה, נתפס בעיני צה"ל, בעיני הפיקוד הסורי ובעיני כוחות המחבלים, כשטח חיוני השולט על "מעבר הכרחי". דרכו ניתן להתחבר לציר ביירות-דמשק ולכתר את העיר ביירות מדרום וממזרח. כוחות צה"ל רצו להגיע לשדה התעופה של ביירות, אולם העובדה שבכפר סיל שהו כוחות סוריים ומחבלים מצבא שחרור פלסטין, לא אפשרה זאת. הקרב בתשעה ביוני, בפיקוד חטיבת שריון, הסתיים בכשלון ובנפגעים רבים לכוחותינו, ביניהם 4 נעדרים, 2 טנקי מרכבה שהושארו בשטח ונגמ"ש שנלקח שלל והוצג ברחובות ביירות. הקרב בעשרה ביוני קיבל משנה חשיבות בכל דרגי הפיקוד, בשל חוסר ההצלחה בקרב הראשון וההבנה המתחזקת לגבי חשיבותו של כפר סיל כמעבר לביירות. משום כך, הוקדשה לו תשומת לב מירבית מדרגי הפיקוד הבכיר, ונערכו לקראתו הכנות רבות.

 

את האחריות על הקרב קיבלה חטיבת שריון. כוחות החטיבה נבלמו טרם הגיעם אל הרכס ולפני שהתפתחה לחימה ממשית. הכוחות נעצרו על ציר החוף, כתוצאה מירי נ"ט סורי. הכוחות מצאו עצמם בקרב חילוץ, ובמפקדת האוגדה התגבשה ההבנה שההתקפה לא תושלם והפקק לכיוון ביירות עודנו סגור. ביום שישי, 13 ביוני, מקבלת חטיבה גולני את הפקודה לכבוש את הכפר ולסלול את הדרך להמשך ההתקדמות של צה"ל. הפיקוד הסורי במרחב זיהה את המאמץ הצה"לי, הבין את כוונת הכוחות התוקפים וביצע שינוי היערכות מהיר לשם תגבור המערך בכפר סיל בכוחות קומנדו ונ"ט נוספים. מג"ד 13, סא"ל מוטי מזרחי, העביר פקודה מסודרת למפקדי הגדוד וביצע תדריך לגבי הכניסה והלחימה בשטח המורכב. גדוד 13 החל לנוע, תוך שהוא מקבל חיפוי ואבטחה מחטיבה 188. עם הגעתם לאזור נ.ג. (נקודת גובה) 264, ביצע המג"ד, סא"ל מוטי מזרחי, תצפית מפקדים בה מזוהים הרחובות הראשיים אליהם יש להיכנס. בתצפית זו נפתחה לראשונה אש על כוחותינו.

לצורך טיהור הכפר נחלק הגדוד לכוחות הבאים: כוח המג"ד עם פלוגה ב' בפיקודו של המ"פ סרן דני עטר, פלוגת העורב החטיבתית בפיקודו של המ"פ ציון גזית, מחלקת טנקים בפיקודו של המ"פ סגן צביקה אביגדור, כוח הסמג"ד סרן אבשלום כהן עם הפלוגה המסייעת של המ"פ אילן הררי, שלושה צוותים מהפלס"ר ועוד מחלקת טנקים מפלוגה ח'.
בשעה 17:00 לערך החלו הכוחות לנוע, כאשר הכוח של המסייעת נע בחלק המערבי של הכפר, ואילו על הכביש הראשי של כפר סיל נעו כוח בפיקוד המ"פ דני עטר מצדו הימני (המזרחי של הכביש) וכוח בפיקוד סמ"פ דרור רופא מצדו השמאלי. תחילה השתלטה הפלוגה על הבתים הקיצוניים של הכפר, תוך כדי לחימה קשה כנגד הקומנדו הסורי, ששהה בתוך הבתים ובחצרות, ואשר גילה התנגדות קשה ונחישות.
נזכר הסמ"פ, דרור רופא: "הפלוגה שעמדה בחוד הגדוד התקדמה לאורך הרחוב תוך שהיא מנהלת לחימה קשה בטווחים קצרים ובינוניים. לחימה בשטח בנוי, מטבעה, היא לחימה בעייתית ומורכבת, שכמוה כקילוף בצל. עם כל קליפה שמקלפים דומעים יותר, וזה הולך ונעשה קשה יותר ויותר". חלק מהכוח הפלוגתי ביצע איגוף והחל לרדת לעבר הכפר. לפתע נתקל חלק מהכוח שהתקדם לתוך הכפר בחיילים סוריים שפשוט המתינו להם כשהם ישובים על הרצפה. לוחמי גולני השליכו לכיוונם רימון, המשיכו בירי צרור ארוך לעברם ומיד חילצו לאחור תוך כדי קרב יריות, בו נפצע הלוחם פרימי ברגלו. נאמנים לחברות הפלוגתית ולרוח צה"ל, לא הפקירו לוחמי המחלקה את פרימי, שקרס על הרצפה כשהוא זב דם מאחור, וחילצו אותו תחת אש כבדה. המחלקה, שהתקדמה מהר, חזרה לאחור והמתינה לשאר הפלוגה, שהגיעה תוך זמן קצר.
המג"ד מזרחי והמ"פ עטר חילקו ביניהם גזרות ללחימה הצפויה, כאשר לפתע נשמע פיצוץ וחלק מלוחמי הפלוגה והגדוד נפגעו. פגז שהתפוצץ בסמוך אליהם גרם לנפגעים רבים. מוטי מזרחי, המג"ד, ביקש מעטר להכניס את הפצועים לתוך מבנה סמוך. רונן אידלמן, מ"מ מחלקה 5, והקמב"ץ הגדודי גיל מיוניז נפגעו באורח אנוש, ונפטרו זמן קצר אחר כך, חרף הנסיון הנואש להחיותם. השטח, מתארים הלוחמים, היה מלא בדם ואת האוויר החרידו זעקות הפצועים. קובי בן חמו, רס"פ הפלוגה, מתאר: "אנחנו היינו בהיערכות לקראת המשך תנועה כאשר נפל פגז לידינו. שמעתי קריאות לחובש, הסתובבתי לאחור והבחנתי במ"מ מחלקה 5, רונן אידלמן, שעמד ממש לידי. הוא צעק שנפגע, והתמוטט חסר הכרה. הוא נפגע בחזה ובבטן. ניסיתי לפתוח לו את הרצועות, אך הן היו קשורות. הידיים רעדו לי ולא הצלחתי. קראתי לדני המ"פ ואף הוא לא הצליח. לבסוף חתכנו את הרצועות עם סכין. דני שם לב שהאפוד בוער והוא הרחיק אותו מאתנו. רונן נפטר מעט אחר כך. זו הפעם הראשונה שראיתי כל כך הרבה דם…".
הלוחם רז אילוז תיאר את הרגעים הקשים כך: "אני זוכר את רונן ששכב פצוע וניסינו להחיות אותו, ואני זוכר שלא ויתרנו. לא רצינו לוותר. גם כשהרופא אמר ש"אין מה לעשות, אילוז תזוז הצידה", לא עזבתי אותו המשכתי לפמפם אותו", הוא סיפר בדמעות.
מפגיעת הפגז נפצעו שמונה לוחמים נוספים, ביניהם סמ"פ פלוגה ב', דרור רופא. רופא הגדוד ומחלקת התאג"ד, יחד עם חובשי הפלוגה, טיפלו בנפגעים. את אותם רגעים משחזר דרור רופא:
"בשלב זה הייתי תחת השפעת מורפיום. הדבר היחידי שאני זוכר הוא שני אנשים: החובש לוזון, שמנסה לשים לי חוסם עורקים, ודני המ"פ – רוכן מעלי, ואני מבקש לשתות מים, שדרך אגב, עד היום לא קיבלתי".
היה זה הרגע הקשה ביותר של פלוגה ב' במלחמה. מפלוגה שמחה ומגובשת, היא הפכה באחת לפלוגה פצועה, שלוחמיה עדיין שהו בהלם עקב מותם ופציעתם של חבריהם. הם הביטו האחד על השני ולאחר מכן על שלוליות הדם שהיו מסביב. זאת הפעם הראשונה שהם נתקלים בהרוגים מקרב חבריהם, והתחושה היתה קשה. ברקע נשמעה לפתע הקריאה של המג"ד, שיש להמשיך בלחימה, אך הלוחמים עדיין לא היו מוכנים לכך במאת האחוזים. ברגעים האלו, שנחרטו לעד בהיסטוריה של חטיבת גולני, של גדוד 13 ובהיסטוריה של כל לוחם שנכח במקום באופן אישי, התגלתה גדולתו של המ"פ עטר. הוא החל לעבור בין הלוחמים, טפח על שכמם ועודד אותם. הוא פנה לחיילים הצעירים של הפלוגה ואמר להם בקול בוטח: "יאללה, חבר'ה, תתעוררו, עכשיו זה הזמן שלכם".
החיילים הותיקים בפלוגה החלו לעבור בין החיילים הצעירים, חיבקו אותם ועודדו אותם להתגבר על הקשיים ולהשלים את המשימה. "כשדני קרא לי, אז התפלאתי, מה הוא רוצה ממני", תיאר הלוחם חזי לוי, שהתבקש לסייע ללוחמים הצעירים. "הוא אמר לנו: "חבר'ה, כולם צריכים להמשיך ולהילחם", וביקש ממני שאבקש מכולם לשתות מים, כדי להירגע". על מנת להפיח רוח חיים בחייליו, נקט דני באמצעי יוצא דופן. לפתע, ממש באמצע המלחמה, בתוככי לבנון, כשהיריות שורקות מכל עבר, שמעו הגולנצ'יקים של דני שירי גולני בוקעים מגרונו של המ"פ. הלוחם ציון מתאר את הרגע הזה, אותו הוא לא ישכח לעולם, בו שר להם מפקדם באמצע הקרב: "זה היה משהו מוזר, הזוי ולא ברור, שקרה פתאום, באמצע אחד מהקרבות הכי קשים שהיו בלבנון בכלל". בעקבות התנהלות המ"פ ותפקוד החיילים הותיקים, הפלוגה כמו ניעורה לחיים חדשים. סורים הם עדיין לא פגשו ממש פנים אל פנים, וכעת הם רק חיכו לרגע שבו יוכלו "לסגור חשבון". עטר מפרגן ללוחמיו: "אין ספק, שאם יש רגע שאתה יכול לצלם אותו, שבו אתה רואה את הגדולה של האנשים האלה ואת העוצמה הבלתי רגילה, שלא ניתן למדוד אותה בכלים מדעיים או כלים אחרים – זה הרגע הזה".
הפלוגה נכנסה לשעות הערב, והתכנון לכבוש את הכפר באור יום לא יצא אל הפועל. הלוחמים נשכבו על הקרקע והמתינו לכוח טנקים, שהיה אמור להחליף את הכוח המקורי שהיה איתם. לפתע זיהה המ"מ שי טורטון דמות במרחק של שלושה מטרים מהם. הוא הספיק לצעוק לעברה "מי שם?", וזה הספיק לדני המ"פ על מנת שיחוש לירות על החייל הסורי ולהרגו לפני שהוא פוגע בחייליו. הפלוגה חזרה להתקדם, כשבראשה טנקים שנשלחו קדימה. הלוחמים עצמם רצו בלב הרחוב וטיהרו את הבתים מימינם ומשמאלם. הם ראו את אחד הטנקים עומד בלב הרחוב והתכוונו לעבור אותו תוך כדי הריצה. לפתע הבחינו החיילים שלמרבה התמיהה לא מדובר בטנק ישראלי אלא בטנק סורי, שאחריו היה עוד טנק דומה. לטנקים הישראליים לא היה זכר. לשני הטנקים הסוריים הצטרף טנק סורי נוסף, שהיה מוסווה עד עתה. כעת, כאשר רק כמאה מטרים מפרידים ביניהם, היו אלה שלושה טנקים סוריים מול פלוגה ב'. דני המ"פ מספר: "בלמנו את האנשים ודחפנו אותם הצידה, כי זה היה עניין של שניות. מצאנו את עצמנו באיזשהו מרחב פתוח של בתים ומסביב עצים. התברר שרוב העצים שראינו בחושך, ונראו לנו עצים תמימים, היו למעשה טנקים סוריים מוסווים".
תחילה ירו לוחמי הפלוגה אש נק"ל (נשק קל) לעבר הטנקים. "הייתי עם מחסנית מלאה ועם הראש באדמה, ויריתי לעבר הטנק, בידיעה שזה לא עושה כלום לטנק", מספר הלוחם ציון משה. אולם עדיין, לוחמי פלוגה ב' ניצבו מול שני טנקים סוריים שאיימו לפגוע בהם. אחד הטנקים הסוריים החליט שהוא מנסה דווקא לדרוס את הגולנצ'יקים ששכבו ממולו. "הטנק התחיל להניע ולנסות ולדרוס אותנו", משחזר הלוחם שרלי בר-טוב את רגעי הדרמה. "לפתע, הטנקים שהתקדמו אלינו נעצרו. זה היה חושך. צעקנו למ"פ: "מה עושים? לירות בטנקים?", היינו בשוק. לירות בטנק? לא לקחנו אתנו תחמושת נ"ט אפילו, כי חשבנו שמולנו יש רק מחבלים. לא חשבנו על טנקים". לוחמי פלוגה ב' התעשתו במהירות, וירו ררנטי"ם (מטול רימונים נגד טנקים), שאין בכוחם לפגוע בטנק, וטילי "לאו", ותוך גילוי מקצועיות גבוהה ביותר הצליחו לשתק את שני הטנקים הסורים. דני מזרחי, אחיו של מפקד הפלוגה לשעבר מיכה רגב, שהיה ררנ"טיסט מצטיין, פגע באחד הטנקים ושיתק אותו.
הבלתי יאומן קרה, אך לתדהמת הגולנצ'יקים – התברר שזוהי רק ההתחלה. "טור של טנקים סוריים עושה דרכו אליכם", קיבלו הלוחמים מידע מודיעיני. הלוחמים נדהמו. אילוז: "הגיע סוף הקרב וצריכים להמשיך. שמענו שעוד גדוד שריון עומד לעלות עלינו. היינו כבר בלי תחמושת. היה לי רימון בכיס ושלושה כדורים במחסנית". המצב נראה קשה. הלוחמים נותרו כמעט בלי תחמושת כאשר טור טנקים סוריים היה בדרכו לעשות בהם שפטים. אבוטבול הרים ראשו אל האיש היחיד ממנו שאב תקווה, הלא הוא המ"פ שלו, דני עטר, ושאל אותו: "דני, טור של טנקים עולים אלינו. מה עושים?". עטר הביט אליו, חייך חיוך קצר, ואמר בבטחה את המשפט המיתולוגי אותו זוכרים לוחמי הפלוגה מאז: "נילחם בטנקים גם באבנים".
עמוד השחר טרם עלה, ולאחר המתנה מורטת עצבים, קיבלו לוחמי פלוגה ב' את הבשורה כי צה"ל הצליח לפגוע בשיירת הטנקים שעשתה דרכה לעבר הכפר סיל. כעת היה עליהם למצוא את מחלקת הטנקים שהיתה אמורה להצטרף אליהם בערב שלפני כן, אך נעלמה. דני עטר המ"פ החליט לקחת עמו מספר חיילים, ולצאת ולחפש את צוות הטנקים. הכוח שלו פתח בדילוגים, ולאחר הדילוג השני הוא ראה מאחור את הלוחם דני מזרחי, אחיו של המ"פ לשעבר מיכה רגב. עטר הסתובב אליו ואמר לו בכעס: "מה אתה עושה כאן? אמרתי לך לא להצטרף אלי!". דני מזרחי הרים ראשו ואמר לו בפשטות: "עד היום הייתי אתך, ואני לא מתכוון לעזוב אותך לרגע אחד לבד". לאחר חילוץ הטנקיסטים הישראליים, שהתברר כי נפלו למארב סורי, חזר הצוות וביצע "מספרי ברזל". אז התברר כי דני מזרחי חסר. הלוחמים פתחו בסריקה, על מנת לאתרו. נזכר חיים טל (אבוטבול): "לאחר חילוץ הטנקיסטים ובספירת כוחות חיילנו מתברר שדני מזרחי ז"ל חסר. שוב יוצא הכוח למשימה הקדושה לאתר ולחלץ חייל. ואז נתגלה דני ספוג בדם בכל בגדיו". המילה האחרונה אותה אמר מזרחי היא "מורפיום". הוא פונה במצב קריטי לתאג"ד ועקב הארטילריה הכבדה על הכפר לא ניתן אישור להנחית מסוק. דני מזרחי ז"ל נפטר מאובדן רב של דם. לאחר מותו זכה בצל"ש מפקד האוגדה על מסירותו ותפקודו בקרב. הקרב על כפר סיל הסתיים בניצחון של גדוד גדעון, ובראשו פלוגה ב', וכעת הדרך לשדה התעופה בביירות היתה פתוחה עבור כוחות צה"ל. הלוחם חיים אבוטבול: "הקרב הזה היה אחד מהקרבות היותר מפורסמים והיותר קשים במלחמה. הפלוגה והגדוד, לצערי, לא זכו להכרה הראויה על חלקם המרכזי בכיבוש הכפר ועל לחימתם בכפר בכל שלבי הלחימה, מההתחלה ועד הסוף. תיאור הקרב, בעיני חיילי הפלוגה והגדוד, נכתב בדברי הימים של המלחמה בדמם ובגופם של חיילי הפלוגה והגדוד". דני עטר המ"פ, סיכם במשפט פשוט את 19 שעות הלחימה על כפר סיל: "כפר סיל של גדוד 13 במלחמת לבנון הוא כמו תל פאחר בששת הימים והחרמון של מלחמת יום כיפור".
גם לאחר הקרב הקשה בכפר סיל, בו ספגה פלוגה ב' הרוגים ופצועים, היא המשיכה ללא היסוס במשימותיה בעומק הלבנון. לאחר יומיים של התארגנות לאחר הקרב, קיבלה הפלוגה פקודה לנוע לעבר הכפר מנצוריה ולאתר יחידת מילואים של 669 שנתקעה ללא מזון, מים ותחמושת באזור, וסבלה מאבידות בעקבות ירי סורי. על הנגמשי"ם של הפלוגה הועמס ציוד רב, מים, תחמושת ופקלי"ם רפואיים. לאחר שהגיעו לאזור, התמקמו הלוחמים על גבעה סמוכה וניסו לאתר את הלוחמים האבודים, תוך כדי ירי צלפים שנורה לעברם. הלוחמים חולצו על ידי לוחמי פלוגה ב'. הגולנצ'יקים העניקו למילואימניקים מזון ומים, ואלה מצידם הרעיפו עליהם חיבוקים ונשיקות, היו אסירי תודה והודו להם כשעיניהם מלאות בדמעות.
למחרת עם שחר, כאשר נשלח בולדוזר לאזור בו מוקמה הפלוגה, כדי להקים מסביבם סוללות עפר להגנה, הם ספגו כדורים מצלפים ששרצו באזור. מפעיל הבולדוזר סרב להמשיך במלאכה ונטש את הכלי. טנקים שהיו אמורים להגיע אל סוללות העפר על מנת להגן עליהם לא יכלו לעשות זאת, ואז התגלו שוב הערכים של דבקות במשימה ורעות לוחמים, שאפיינו את הגדוד בכל שלבי הלחימה. קמב"ץ הגדוד, סגן אלון בן נון, התעשת וביקש מהמפעיל להסביר לו כיצד פועל הבולדוזר. אז זינק בן נון לעבר הכלי, והקים תחת אש סוללות עפר להגנה. לאחר המלחמה זכה בן נון לצל"ש על מעשהו ממפקד האוגדה.
פלוגה ב' המשיכה במשימותיה, ובינתיים נכנס לתפקיד המג"ד משה צין, לימים מח"ט גולני, שהחליף את המג"ד מוטי מזרחי. מזרחי נפצע במהלך אחת מנסיעותיו: "באחד העיקולים לכיוון מפקדת העוצבה, נפתחה אש נק"ל לעברנו, שפגעה בג'יפ הראשון ובג'יפ שלי. נפגעתי בידי מהמטח ולא הייתי מסוגל להחזיק את הנשק. הנהג שלי נסע במהירות כמה מטרים לאחור, ובכך הציל אותנו, כי כעבור מספר שניות התפוצץ אר.פי.ג'י. ממש במקום בו עמדנו לפני רגע. הנהג שלי צעק "נפצעתי", וקפץ החוצה. הג'יפ החל להתדרדר ואף אני קפצתי ותפסתי מחסה… ובעזרת חוסם עורקים מאולתר עצרתי את הדימום ביד". לאחר מכן פונה לטיפול רפואי עם החפ"ק שלו.
בהמשך היתה פלוגה ב' הראשונה שנסעה על כביש ביירות-דמשק מערבה לכיוון ביירות. ההפרות החוזרות ונשנות של הפסקת האש הובילו להחלטה על התקדמות נוספת של כוחותינו לעומק מערב ביירות. המשימה שהוטלה על גדוד 13 היתה כיבוש ה"שכונה" – החלק הדרומי של שכונת "שייח-דהרה" בביירות. בלילה יצאה הפלוגה מנמל התעופה של ביירות לעבר היעד. נזכר גבי חלפון, חובש הפלוגה: "בשדה התעופה היו מספר נגמ"שים שרופים ומטוסי נוסעים מרוסקים לחלוטין. ההליכה לכיוון היעד היתה יחסית שקטה, לא נתקלנו במוקשים או בכוחות אויב. פגזי ארטילריה נפלו כל הזמן, אך לא עשו, בשלב הזה לפחות, הרבה נזק. לקראת הכניסה לשכונה, נכנסנו לאזור של דיונות גדולות של חול. השריון והתותחנים ירו בכינון ישיר. מאחורינו כוחות נוספים של שריון שיורים. יאיר סוויסה, שנע על הטרסה, חטף מאחור ונפל. רצנו אליו לטפל בו, אך היה קשה לראות את הפגיעה. נתי, הרופא הגדודי, הגיע ולקח על עצמו את הטיפול. מאוחר יותר התברר שיאיר נפגע מכדור, שחדר דרך כף רגלו והגיע עד הברך. היתה זו פציעה קשה, שבעטיה נכרתה רגלו. המשכנו בתנועה ופרצנו לשכונה מכיוון דרום מזרח, תוך כדי מכת אש גדולה מכל הכוחות. כוחות האויב שהיו שם ברחו. תוך כדי כניסה לבתים וטיהור השטח נפלו עלינו ובכל האזור פגזים ללא הפסקה. דני נפצע, אילן הררי נפצע, ערן נוסבאום נפצע. מסוקים נחתו באזור והפצועים פונו. כשפיניתי את ערן למסוק, ראיתי את דני שוכב בפנים. הוא הסתכל, ואמר לי בצחוק: "איפה היית, גבי? אני נפצע ואתה לא מטפל בי?". "טיפלתי בערן", עניתי במבוכה. דני חייך ואמר: "נתנו לי מורפיום, הכול מסתובב לי", ועשה תנועות של רוטור בידו. דני לא חזר לפלוגה. אילן חזר בשלב מאוחר יותר כסמג"ד. בסיכומו של יום, התמונה היתה קשה, קשה מאוד. כוחות מקבילים לנו – גדוד 12 של גולני וכוחות שריון שהיו מערבית לנו – חטפו פגיעות ישירות של פגזים, שטווחו בדיוק אכזרי. הרוגים רבים ופצועים רבים".
לאחר שדני עטר נפצע, נותרה הפלוגה ללא המ"פ הנערץ שלה, שפונה לטיפול רפואי. את עטר החליף לזמן קצר הסמג"ד, יאיר נווה, לימים סגן הרמטכ"ל. לאחר מכן החליף אותו באופן קבוע אלון בן נון, הקמב"ץ הגדודי. בהמשך הקרבות בלבנון איבדה הפלוגה שני לוחמים נוספים, משה אמסלם ואבי לוי ז"ל, שנהרגו מפיצוץ מוקש.
לוחמי הפלוגה דאז נושאים עמם רגעים מיוחדים, אותם רק הם יכולים להבין. רגעים בהם ניצבו, כמעט ללא תחמושת, מול טנקים סוריים ויכלו להם. עשרות שנים לאחר המלחמה, הם עדיין מספרים שנכנסו למלחמה ויצאו ממנה אנשים אחרים לגמרי. אכן, החברות והרעות בין לוחמי הפלוגה יוצאות דופן בעוצמתן, ונמשכות עד ימים אלו ממש. חרף עשרות השנים שחלפו מאז השתחררו הלוחמים, הם נפגשים לפחות אחת לשנה, בעיקר הודות ללוחם חזי לוי, הפועל כדבק מאחד. בטקס שציין שלושים שנה למלחמת שלום הגליל, הוענקה לחזי תעודת הוקרה על מפעלו, וכך נכתב בה: "תעודה זו על מפעל חיים, מוענקת בהוקרה ורגשי כבוד למר חזי לוי, לוחם פלוגה ב', גדוד "גדעון" (13), חטיבת גולני במלחמת "שלום הגליל" (1982). בהקדישך, מזה 30 שנה, זמן ומשאבים ניכרים, אתה מהווה דבק המאחד את כלל חיילי הפלוגה לכלל משפחה אחת. פלוגה ב', גדוד 13".