גדוד גדעון במבצע עופרת יצוקה

גדוד גדעון במבצע עופרת יצוקה – סיפורה של מחלקה 1
כחודש וחצי לאחר סיום מבצע עופרת יצוקה, התקיים טקס סיום המסלול של פלוגת מחזור מרץ 2008 בגדוד 13, פלוגה שאיבדה לוחמים וספגה פצועים במבצע. באופן חריג, הוחלט על קיום הטקס דווקא בבסיס מפקדת קצין הרפואה הראשי בתל השומר, כדי שבן שפיצר, אחד מלוחמי מחלקה 1, שנפצע קשה במהלך המבצע, יוכל להשתתף בו. היה זה טקס יוצא דופן, אולי המיוחד ביותר שהתקיים אי פעם בחטיבת גולני. שפיצר הגיע אליו כשהוא שרוע על מיטת השיקום ועדיין אינו מסוגל לדבר, עקב הפציעה הקשה. לוחמים אחרים הגיעו בכיסאות גלגלים וקביים, ביניהם המג"ד הפצוע אורן כהן והמ"פ גל אור, שהתעקש לקום מכיסא הגלגלים ולעמוד, ואמר לחייליו: "פלוגה שלי, אני גאה בכם".
סוף שנת 2008 היתה רועשת במיוחד באזור דרום הארץ וזאת לאחר שהסכם ה"תהדיה", הפסקת האש בין ארגון הטרור "חמאס" לבין ישראל, הסתיים. ארגוני הטרור מעזה הגבירו את תדירות הירי על יישובי הדרום וממשלת ישראל החליטה לעשות מעשה ולצאת למבצע צבאי נרחב, כדי למגר את הטרור מעזה.
אורן כהן נכנס לתפקיד מפקד גדוד 13 באוגוסט 2007, והחל היישר בתעסוקה מבצעית בגזרת עזה ולאחריה תעסוקה נוספת בגזרת שכם. לאחר חודשים ארוכים של תעסוקה מבצעית, חזר הגדוד להתאמן ברמת הגולן. בתום האימון, עבר הגדוד לבצע תעסוקה מבצעית בחרמון ובחברון ואחר כך שב להתאמן ברמת הגולן, תחת פיקודו של כהן. ברקע הלכו וגברו פעולות הטרור מעזה. תושבי עוטף עזה הפכו לבני ערובה בידי ארגוני הטרור, ובראשם החמאס, שברצונם – ירו לעברם וברצונם – חדלו מירי. לכולם היה ברור שהירי לא יפסק, אלא אם צה"ל יצא למבצע מקיף. גדוד 13 התכונן בהתאם משך תקופה ארוכה וחיכה לפקודה לצאת למשימה.
כשבוע לפני תחילת המבצע, התקיים נופש יחידתי בבית החייל בקריית שמונה, אך הגזרה הדרומית המשיכה לבעור. גדוד 13 אמור היה להתחיל מיד לאחר הנופש באימון, ולאחר מכן לרדת לתעסוקה מבצעית בגזרת עוטף עזה, אך בצה"ל כבר שקדו על הוצאת התכניות המדוקדקות לפעולה ברצועת עזה אל הפועל. הקו של גדוד 13, שאמור היה להיות על גבול עזה, הפך למבצע בתוככי הרצועה.
במקום להתאמן לקראת קו רגיל על גדר הגבול בין ישראל לעזה, החלו לוחמי הגדוד להתכונן למבצע נרחב הרבה יותר. הם שיפצרו את הציוד וביצעו תרגולות ומטווחי ירי מהבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות. לקראת סוף השבוע, כשהדרום כבר החל לבעור, והמבצע בעזה עמד להתחיל, הם קיבלו לפתע פקודה מפתיעה: אתם יוצאים הביתה.
שמחים ומאושרים עלו החיילים על האוטובוסים ועשו את דרכם הביתה לקראת החמשוש המפתיע, אך בצומת קסטינה נעצרו האוטובוסים בצדי הדרך למשך ארבע שעות. הסיבה: התלבטות האם להחזירם לבסיס כדי לצאת למבצע. את ההמתנה הארוכה ניצלו הלוחמים להדלקת נרות חנוכה באמצע הדרך, הדלקת נרות מרגשת אותה לא ישכחו לעולם. לבסוף החליטו מפקדי צה"ל כי הלוחמים ימשיכו לבתיהם ויצאו לחופשה. הלוחמים לא ידעו ששליחתם הביתה היתה חלק מתרגיל הטעיה מתוחכם, שביצעו מפקדי צה"ל, כדי להטעות את ארגוני הטרור בעזה ולהסיר מהם חשש כי צה"ל יפעל במהלך סוף השבוע.
יום שישי עוד עבר בשקט על הרצועה ועל הלוחמים, שנחו בבתיהם, אבל את שעות הבוקר של יום שבת, ה-27 בדצמבר, לא ישכחו בעזה גם עוד הרבה שנים: צה"ל פתח במתקפת פתע מהאוויר ומהים על יעדי טרור של המחבלים והרג עשרות מהם. מבצע "עופרת יצוקה" החל.
לוחמי הגדוד, ששהו בחופשה, הוקפצו במהלך סוף השבוע מבתיהם, ונסעו לבסיס האימונים הפיקודי בצאלים, שם החלו מיד בהכנות למבצע. בתחילה חשבו שיכנסו תוך שעות ספורות ללב עזה, אך במהלך הימים הבאים נדחתה שוב ושוב כניסת הכוחות הקרקעיים. הלוחמים ניצלו את הזמן לאימונים אינטנסיביים, בין היתר בתוך המטעים הסמוכים לרצועה, כדי להתרגל לתנאי השטח הצפויים להם בעזה.
מאחר והכניסה לרצועת עזרה נדחתה שוב ושוב, הספיקו לוחמים רבים לשוב לגדוד – חלקם לאחר פציעה או סיום תפקיד, ומספר הלוחמים חדורי המוטיבציה היה גבוה במיוחד. שנת 2008 הסתיימה ביום רביעי וצה"ל הגביר את ריכוז הכוחות סביב הרצועה. ביום שני, בעוד חיילי הגדוד שוהים על גבול הרצועה, ספג הגדוד אבדה ראשונה – פצצת מרגמה הרגה את רס"ב לוטפי נאסראלדין, נגד הלוגיסטיקה הגדודי, ששהה באותה העת במוצב צה"ל בנח"ל עוז. נאסראלדין, תושב דלית אל-כרמל, היה קרוי על שם דודו, שנהרג בעת מרדף אחר מחבלים בערבה, כאשר היה לוחם בגולני בשנת 1969.
מפקדי הגדוד העבירו ביום שישי בערב קבוצת פקודות אחרונה לפני המבצע, ולאחר מכן אכלו יחד עם חייליהם את ארוחת השישי. המתח היה בשיאו. במהלך תפילת השבת עוד הספיק רב הגדוד לאמר כמה הלכות לקראת מלחמה, ופלט "היום נכנסים", דבר שהביא את הלוחמים לדריכות שיא. כשמפקדי פלוגת המסלול מרץ 2008 הגיעו למגורי החיילים כדי להעירם למשימה, הם כבר מצאו אותם דרוכים ומוכנים על ציודם. את המתח אפשר היה לחתוך בסכין, אך מפקדי הגדוד הקפידו לעודד את הלוחמים בחיוך ובטפיחה על השכם.
המ"פ גל אור כינס את הפלוגה, הודיע על הכניסה הצפויה לעזה ואמר: "אני מאמין בכולכם, הפלוגה היא פלוגה מצוינת, אך על פי ההערכות יהיו גם כאלה שלא יחזרו מהקרב". שקט השתרר בין לוחמי הפלוגה. לאחר מכן קיים המג"ד כהן שיחה גדודית, כשהפלוגות מסודרות בישיבה בצורת חית. לאחר מספר מילים, עלו הלוחמים על הטיוליות ונסעו לכיוון עזה. כשהגיעו לתחנת הדלק בכניסה לכפר עזה, ללא אורות בטיוליות מחשש לזיהוי, הם ירדו מהן, התארגנו עם כל הציוד והמתינו באזור המוחשך לחלוטין. את המתח אפשר היה לחתוך בסכין, אך מפקדי הגדוד הקפידו לעודד את הלוחמים בחיוך ובטפיחה על השכם. צלמי עיתונות, שניסו לצלם את לוחמי הפלוגה, סולקו מהמקום על ידי הרס"ר ניר לוי.
לוי גדל בגדוד כלוחם, שירת וליווה את הגדוד שנים רבות במסירות אין קץ. לאורך השנים השתתף בפעולות שגרה וחירום, ובהן, בין היתר, יציאת צה"ל מרצועת הביטחון, מבצע "חומת מגן", פעילות הגדוד ברצועה, סיכולים בגבול הצפון לאורך השנים, מלחמת לבנון השניה, והמבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". לוי נחשב לרס"ר מיתולוגי, ושימש כמעין "אבא של הגדוד", מאחר והוא מן הנגדים שדואגים ליציבות ולהמשכיות, חרף התחלופה הגבוהה של לוחמים ומפקדים בגדוד. תקופה ארוכה דאג לוי שהאמהות של הלוחמים לא יראו את בניהן לפני היציאה לקרב, כדי שלא להגביר את דאגתן. מוכנות הגדוד וכשירותו לאורך השנים זכתה, ועודנה זוכה, לשבחים מכל עבר, וכל זה בזכות הרס"ר לוי וצוות הנגדים ואנשי הקבע המופלאים לצד מפקדי ולוחמי הגדוד.
צה"ל החל את הכניסה הקרקעית שלו לעזה לאחר שבוע של מתקפות מהאוויר ומהים. באוויר עדיין עופפו רקטות ששוגרו מרצועת עזה לעבר יישובי הדרום, ולוחמי הגדוד הבינו היטב את משימתם: לעצור את הירי על אזרחים חפים מפשע. במוצאי שבת, ה-3 בינואר 2009, היה גדוד 51 הראשון לחצות את הגדר ואחריו לוחמי גדוד 13. אולם לאחר כחצי שעה של הליכה, נעצרו לוחמי החטיבה: שלוש פצצות מרגמה אשר נורו לעברם גרמו לפציעת כ-20 חיילים. האירוע שיבש את התכניות המקוריות וגרם לעיכוב רציני בהתקדמות החטיבה. רק לאחר מספר שעות, כאשר פונו כל הפצועים, המשיכה החטיבה להתקדם לעבר יעדיה, כאשר גדוד 13 עוקף את גדוד 51, מוביל את המתקפה ומגיע לאזור בית הקברות "א-שוהדא", בין שכונת סג'עיה ושכונת א-תופאח. ההליכה היתה קשה. הקרקע היתה בוצית וחלקה עקב הגשמים שירדו בשבוע שלפני המבצע, והלוחמים נשאו על גופם ציוד במשקל שבין 40 ל-70 ק"ג.
הבוקר עמד לעלות, והגדוד הגיע למטעים בפאתי השטח הבנוי. הפלוגה המסייעת של הגדוד פנתה לכיוון השכונה הדרום מערבית, כאשר לפתע הופעלו כנגדה מטענים ושני מחבלים יצאו ממנהרה ופתחו לעבר הלוחמים באש. שלושה לוחמים נפצעו, אך שני המחבלים חוסלו במהירות. הפצועים פונו לאחור, וההתקדמות הושהתה לטובת פעילות של דחפור ההנדסה של צה"ל. הדחפור הצה"לי, הקרוי D9 וידוע גם בכינוי הצה"לי "דובי", עסק באותה עת בחישוף השטח באמצעות עקירה של שורת המטעים המפרידה בין הכוחות לבין הבתים אליהם היו אמורים להתקדם. הדחפור עבד במהלך כל הלילה והשלים את משימתו לקראת בוקר. לאורך כל הלילה בצעו לוחמי הגדוד מארבים בגזרה במטרה לאתר מחבלים.
פלוגת המסלול של מרץ 2008 המתינה בסבלנות עד שהדחפור יסיים את מלאכת חישוף המטעים ויאפשר התקדמות לעבר הבתים הבאים בשכונה. לאחר העיכוב, המשיך הגדוד בהתקדמות לכיוון שכונת א-תופאח. גדוד 51 אמור היה להתאושש ולכבוש בהמשך את האזור שמצפון לכביש הראשי, במטרה להעמיק את ההשתלטות של צה"ל בגזרה. אך לפתע החלו ליפול בסמוך ללוחמי הפלוגה פצמ"רים. תמיר גלעד, סמל מחלקה 1, מתאר את הרגעים: "אחד הפצמ"רים נפל ממש בתוך הכיתה שלנו, בין החובש אסרף לביני. הפצמ"ר נבלע בתוך הבוץ ולא התפוצץ. זה היה ממש נס. קפצנו משם והתארגנו בסדר תנועה לכיוון הבתים. חיכינו לאישור מהמג"ד, שנמצא 20 מטרים משמאלנו. לפתע פצמ"ר נפל ממש מטר לפני התלולית שהמג"ד שכב מאחוריה. חשבנו שקרה לו משהו, אבל זה היה רק חול ואבק שעפו עליו". המג"ד כהן ניקה מעליו את העפר בנונשלנטיות ואישר ללוחמי הפלוגה להתקדם לעבר הבתים שלפניהם. בסדר תנועה מחלקתי, ממש כמו באימונים ובתרגולות, יצאו לוחמי המחלקה לעבר הבתים, כשמחלקת הרתק הגדודית מחפה עליהם באש. מחלקה 1 כבשה את בית מספר 2 והתמקמה בחיפוי לטובת מחלקה 3, שנעה לכבוש את בית מספר 5. דחפור ה-D9 שבר את הקיר כדי לפתוח למחלקה 3 פתח, דרכו הם נכנסו.
בשעה שנכנסו לבית, הם שמעו לפתע קולות בערבית ונדרכו, מחשש שישנם מחבלים שעדיין נמצאים בתוך הבית. הם התקדמו בזהירות לעבר החדרים מהם בקעו הקולות, וגילו שם לתדהמתם שלושה זקנים, אחד מהם קטוע רגליים, שהושארו מאחור על ידי המחבלים. מחבלי החמאס השאירו את שלושת הזקנים מאחור, עם טלפון בידם, כדי שידווחו להם כאשר צה"ל מגיע. הלוחמים השתלטו על מכשיר הטלפון עוד לפני שהזקנים הספיקו להוציא את השיחה לחמאס. הזקנים עברו חקירה קצרה, בסיוע אחד מהלוחמים, שהיה דובר ערבית. לאחר מכן הם זכו לטיפול נאות מידי לוחמי המחלקה, שלבם נכמר למראה הזקנים האומללים, שהופקרו לגורלם על ידי המחבלים. תמיר גלעד מספר: "במשך כל התקופה שהפלוגה שהתה בבית אנחנו היינו אלה שדאגנו להם לחימום, מזון ורפואה. בסופו של דבר, אחרי כשבוע של שהיה במחיצתם, הגדוד הוא זה שדאג לפינויים באמבולנסים. מאיר כהן ממחלקה 2 היה מכין להם תה ומביא להם זיתים".
מחלקה 1 יצאה בינתיים מבית מספר 2 לעבר בית מספר 6, הגבוה והאחרון שביעדי הפלוגה. גם כאן פרץ הדחפור את הקיר ואפשר ללוחמים להתמקם בבית לאחר כניסה חלקה. אחת הכיתות יצאה ביחד עם המ"פ אור וקשרו יוסי מועדי לטהר את בית מספר 3, שעלה באש קודם לכן. הם גילו שם מנהרת טרור, ושבו לבית 6, שם נערכה המחלקה להגנה להעביר את הלילה, יחד עם שני כלבים של לוחמי יחידת "עוקץ" שהצטרפו אליהם. "הרגשנו שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה", משחזר הלוחם אודי שוורץ, "התאווררנו, הורדנו קסדות, אני הנחתי תפילין ביחד עם עוד כמה חבר'ה". השמש שקעה מעל רצועת עזה ולוחמי מחלקה 1 היו ממוקמים עדיין בבית מספר 6, כאשר אליהם הצטרפו גם מח"ט גולני, אל"מ אבי פלד, והמג"ד אורן כהן, והתכוננו לאישור תכניות ולתצפית להמשך. בסמוך למתחם הגדודי שהו כוחות הנדסה ושריון של גדוד 74 והמתינו לקבלת המשך המשימות. השעה היתה חמש בערב, יום שני, ה-5 בינואר. הקצינים הבכירים ישבו באחד החדרים בקומה השלישית, בו היו החלונות מכוסים. חושך שרר בחדר כאשר הקצינים שקדו על התכניות, אך בן רגע הכל השתנה.
בשעה 18:10 החריד פיצוץ גדול את הבניין. אודי שוורץ מספר: "בדיוק סיימתי את השמירה בחלון וירדתי לישון. כבר היה חושך בחוץ. לפתע שמענו בום אדיר שהרעיד את הבית. ראינו הבזק אור דרך חדר המדרגות ולפתע עוד בום. עברו מספר שניות עד ששמענו צעקה שלא יוצאת לי מהראש עד היום: "חובש!, חובש!" הבנו שפגעו בנו, היינו בטוחים שזאת חוליית נ"ט של החמאס".
איתמר אסרף, החובש המחלקתי, לא היסס והחל לרוץ למעלה, לעבר המקום ממנו נשמע הפיצוץ, ויחד אתו היה הסמל המחלקתי תמיר. אסף חדד, חובש נוסף ממחלקה 3 הסמוכה, הגיע בריצה והחל לטפל בפצועים יחד עם הסמג"ד שי סימן טוב, שלקח פיקוד על האירוע. חיילי המחלקה, שהיו בקומה התחתונה יחד עם חיילי יחידת "עוקץ", החלו בטיפול ובפינוי הפצועים לקומה התחתונה ומשם החוצה. "הקולות והמראות היו קשים", מתאר שוורץ, "אסרף וחדד טיפלו בפצועים למעלה ואנחנו פינינו אותם למטה. הלוחמים צח קליין ויוני בראון, שהיה סמל מחלקה 2 ומפקד הרתק הפלוגתי, סייעו בהורדת הפצועים. ובינתיים אנחנו עזרנו בהכנת הקומה התחתונה והפיכתה לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית)".
החובש איתמר אסרף משחזר: "המראות הקשים שראיתי למעלה לא יצאו לעולם מראשי. ידעתי שאני החובש היחיד ברגעים הראשונים האלו, ואני חייב לבצע תעדוף מסוים, משום שהיו המון פצועים ובדרגות פציעה מקל ביותר ועד להרוגים. מהר מאוד הגיעו הסמ"פ מרמור, הקשר שלו דוד כהן והחובש של מחלקה 3, אסף חדד, עם כיתת הפינוי, וביחד טיפלנו בפצועים. מהרגע הזה זכור לי בעיקר שהבנתי שאני לא לבד שם ושעלי לעשות את מה שלמדתי בקורס חובשים ובמסלול. הייתי החובש היחיד במחלקה באותה תקופה וידעתי שהמחלקה סמכה עלי ובטחה בי. אמרתי לעצמי שהדבר החשוב ביותר הוא לעצור דימומים קשים ולפנות את הפצועים אל הקומה התחתונה. לא היה זמן לחשוב ולהתעמק על כל פציעה, משום שברגעים האלו הייתי סבור שאנחנו תחת אש. לכן הדבר החשוב ביותר היה לפנות את הפצועים. תוך כדי הטיפול אני מגלה את המצב הקשה – המג"ד והמח"ט פצועים בצורה לא פשוטה וכל חבריי נפצעו. הראשונים שטיפלתי בהם בצורה משמעותית היו המ"פ גל אור והמ"מ רון ליצי. לאחר מכן נגלו לי המראות של ניתאי שטרן ויוסי מועדי ז"ל, שנהרגו ככל הנראה מהר מאוד לאחר הפגיעה. ואז הגענו אל הלוחם בן שפיצר, שהיה הפצוע הקשה ביותר באותם רגעים. בן היה מחוסר הכרה ודימם בצורה ניכרת. הנחתי על ידו חסם עורקים, וטיפלתי בו יחד עם אסף חדד בקומה העליונה. המשימה להוריד את בן לקומה התחתונה היתה לא פשוטה. שפיצר היה נגביסט (נגב הוא סוג של מקלע), בחור גדול מאוד, ונשא לא מעט משקל. המספריים שלי בקושי הצליחו לחתוך לו את הפליז ואת המדים. העלינו את בן על אלונקת בד והורדנו אותו בגרם המדרגות. הוא בעצם היה הפצוע האחרון בקומה העליונה. כל שאר הלוחמים כבר פונו. אני וחדד הבאנו את בן אל הרופא, ועבדנו לפני הנחיות הרופא. הרופא ביצע ניתוחי שטח לא פשוטים בכלל, שבעצם הצילו את חייו של שפיצר".
החיילים פינו מקום בקומה והחלו להזרים לשם את הפצועים לטיפול ראשוני. 25 חיילים נפצעו בפיצוץ, ביניהם המח"ט פלד, המג"ד כהן והמ"פ אור. הפצועים הועברו על אלונקות החוצה, ומשם העבירו אותם לוחמי הפלחי"ק (פלוגת חיל קשר) לאכזריות (נגמ"שים), שפינו אותם להמשך טיפול. פלד המח"ט סירב להתפנות ופיקד על פינוי הפצועים מהבית כשהוא זב דם. על הטיפול בפצועים פיקד באותה העת רס"ן ד"ר אלכס קטייב, רופא שהחל לבצע את תפקידו במחלקת הרפואה הגדודית לפני המבצע. קטייב ביצע פעולות החייאה רבות והציל את חייהם של חלק מהלוחמים, ובראשם את חייו של בן שפיצר, הפצוע הקשה ביותר באירוע, והכל תחת אש מחבלים. לאחר המבצע הוענק לו צל"ש ממפקד פיקוד הדרום, האלוף יואב גלנט, ובו נכתב: "קטייב הראה במעשיו יוזמה, נחישות להצלת חיים וגילה כושר מנהיגות תחת אש". אחד מהפצועים היה רס"ן אלון חכימה, שהיה מ"פ פלוגה ג' שנלחמה בקרב בבנת ג'בל במלחמת לבנון השניה. חכימה נפצע במלחמה, ופציעתו הגבילה אותו בנשיאת משקל. כיוון שהיה חברו של המ"פ גל אור, והתלווה לחפ"ק גדוד 13 במהלך המבצע, הוא הגיע לסייע בפינוי הנפגעים. במהלך הפינוי העמיס חכימה על גופו משקל גבוה מהמותר לו, דבר שגרם לפציעתו הפנימית להתרחש בשנית.
הפינוי של האירוע ההמוני, שלאחר מכן התברר כי התרחש עקב ירי שני פגזים של צה"ל, שנורו בשוגג לעבר הבית, היה מהיר יחסית. שעה וחצי לאחר הפיצוץ כבר הגיע הפצוע האחרון לבית החולים. שלושה לוחמים נהרגו באירוע: רב"ט יוסף מועדי מחיפה, סמ"ר ניתאי שטרן מירושלים ורס"ן דגן משה ורטמן ממעלה מכמש. דגן לא היה אמור להצטרף ללחימה, כיוון שלא נשא תפקיד רשמי בגדוד והיה בחופשת לימודים, אך הוא הודיע למג"ד כהן: "אם אתה נכנס לעזה, אני נכנס איתך". מסירותו של דגן ואופיו יוצא הדופן היו לאגדה בחטיבת גולני עוד לפני מותו. הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, שהיה בעברו גם מג"ד 13, תיאר ישיבה בה היה נוכח ורטמן, אז מ"פ בגדוד, במסגרת אימון ברמת הגולן. במהלך הישיבה שמע ורטמן כי רועה סורי, החשוד כתצפיתן של החיזבאללה, נמצא בסמוך לגבול. הוא יצא מהישיבה בריצה והחל לנוע לתוך השטח הסורי במהירות, כאשר הקשר האישי שלו נותר מאחור, והוא עצמו מדלג כאיילה על אחת הגבעות. ברשת הקשר עוד הספיקו להזהיר אותו שהוא חצה את הגבול, אך ורטמן המשיך לרוץ, עד שתפס את הרועה והעביר אותו לידי הסמ"פ. הסמ"פ המשיך את הטיפול בו ואילו ורטמן חזר לישיבה, בה נכח אייזנקוט, אז אלוף פיקוד הצפון, כאילו לא קרה דבר. דגן ורטמן, סירב בתוקף לקבל תעודות הצטיינות במהלך שירותו הצבאי, למרות שהיה זכאי להן. לאחר נפילתו נקראו על שמו עשרות תינוקות שנולדו.
שדרת הפיקוד של גולני נפגעה, ובראשה המח"ט פלד והמג"ד כהן. פלד פונה לביה"ח, אך תוך יממה הודיע לרופאים שהוא עוזב את המקום וחוזר ללוחמיו בעזה. מי שהחליף אותו באופן זמני בפיקוד על החטיבה היה המח"ט הקודם, תמיר ידעי. המג"ד כהן נפצע בצורה קשה יותר ופונה לבית החולים במסוק, לאחר שספג רסיסים בכתפיו ואוזנו נפגעה. לאחר סדרת ניתוחים הוא הדהים את כולם, חזר לפקד על גדוד הסיור של גולני והמשיך להתקדם בסולם הדרגות והתפקידים בצה"ל.
הגדוד נותר כעת ללא מג"ד. הסמג"ד שי סימן טוב, שנפצע קשה חמש שנים מאוחר יותר, בהיותו מג"ד 12 במבצע "צוק איתן" בעזה, נטל כעת את הפיקוד על הגדוד וניהל את המשבר במקצועיות ובקור רוח מרשים. מי שנמצא באותה העת בחפ"ק החטיבה היה המג"ד הקודם של הגדוד, יואב מרדכי. מרדכי נסע לבתי החולים לבקר את הפצועים אותם הכיר מקרוב. הוא התקשר למפקד אוגדת עזה, סמי תורג'מן, וביקש ממנו לקבל בחזרה את הפיקוד על הגדוד. יואב מרדכי היה מג"ד 13 במלחמת לבנון השנייה, כשנתיים וחצי קודם לכן. הוא התחבר במהירות לנעשה בגדוד האהוב עליו ולתכניות המבצעיות, ובשעה 3 לפנות בוקר נטל בחזרה את הפיקוד על גדוד 13 והחליף את אורן כהן הפצוע. החילופין נסכו בחיילים בטחון – הם שמעו שוב את הקול המוכר ברשת הקשר. במהלך הימים הבאים כמעט ופגע צלף במג"ד החדש, ובמקרה אחר נפלה סמוך אליו פצצת מרגמה, אך מרדכי, שכבר שרד פציעה קשה 12 שנים קודם לכן, השלים את המשימה עם הגדוד עד לסיום הלחימה על הצד הטוב ביותר.
מתוך 25 הפצועים באירוע היו 15 שייכים למחלקה אחת של פלוגת המסלול מרץ 2008. רק שישה מהם, בנוסף לשני מפקדים, נותרו בריאים ולחמו בעזה עד לסיום המבצע. את מקומו של גל אור כמ"פ תפס רס"ן ישראל פרידלר, שהגיע ישירות מלימודיו וקיבל פיקוד על הפלוגה. גם פרידלר לחם במלחמת לבנון השניה, במסגרת גדוד 51, ונפצע בבנת ג'בל אך הבריא, ולימים אף קיבל את הפיקוד על גדוד 51. את מקומו של יוסי מועדי, קשר המ"פ שנהרג, החליף צח קליין, לוחם מהפלוגה.
ביום חמישי, בעוד הלוחמים שנותרו בריאים עדיין לא מעכלים את מה שעבר עליהם, הם יצאו למגנן (סוללת עפר המשמשת להגנה על הכוחות) הגדודי, ולפתע נשמע קול מוכר בקשר. "משנה 1, כאן טרף 1". הלוחמים זיהו את הקול מיד. היה זה גל ימין, שהיה מפקד המחלקה בבסיס הטירונות שלהם, ונאלץ לעזוב עקב פריצת דיסק. כששמע על האירוע הקשה בו נפצעו מפקדי המחלקה, הוא לא היסס וביקש לשוב ולהיות מפקד המחלקה. הוא קרא לעצמו בקשר "טרף", כיוון שלא שמר על כשרות וכקונטרה משעשעת לאות הקריאה הפלוגתי שהיה "כשר". ימין, בן ללוחם גולני מגדוד 51, שקיבל צל"ש במלחמת לבנון הראשונה, לא היה שומר מצוות. הדבר כמובן לא הפריע לשאר הלוחמים, שהרי בגולני כמו בגולני, נמצא הפסיפס המלא של כל עם ישראל, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, יהודים ובני דתות אחרות, תושבי הפריפריה ותל אביב. לכולם יש מכנה משותף אחד: אהבת החטיבה החומה.
שבוע וחצי שהתה מחלקה 1, או מה שנותר ממנה, בעזה, עד שהוחלט להוציאה. מי שחשב ששמונת הלוחמים ינוחו מעט, טעה. בצה"ל ידעו כי מחלקה 1 היתה היחידה שהוכשרה לתפעל את הכלי החדש של צה"ל, הנמ"ר (נגמ"ש מרכבה), במסגרת ניסוי שהסתיים שבועיים קודם לכן. הלוחמים עשו דרכם לביסל"ח (בית הספר לחי"ר) והיו מתוכננים להיכנס שוב לעזה. עוד לפני כן, הם עצרו אצל אחד מהלוחמים שהתגורר בעומר, והתפנקו במקלחת ובארוחת מלכים שהכינה אמו. אז גם הספיקו להתקשר להוריהם המודאגים ולהרגיעם. בשעות הלילה לקחה אותם הטיולית לביסל"ח. כאשר דלת הטיולית נפתחה והלוחמים ירדו ממנה, ציפתה להם הפתעה: "למטה חיכו לנו המש"קיות של ביסל"ח. זה היה כמו קטע מסרט אמריקאי, מלא מש"קיות עומדות בשני טורים ומוחאות לנו כפיים. התרגשנו, אבל היינו עייפים והלכנו לישון". רוב לוחמי מחלקה 1 לא הספיקו לשוב לעזה. למעשה, חזרו לרצועה רק שני נהגים ושני מקלענים, שהכניסו את המח"ט עם הנמ"רים ללחימה בעזה. ששת חיילי המחלקה האחרים נותרו בחוץ. היה זה השימוש המבצעי הראשון של צה"ל בנמ"רים. הגדוד כולו יצא מהרצועה במוצאי שבת, שבועיים לאחר שנכנס אליו. במהלך פעילותו המבצעית ברצועה חיסל הגדוד 37 מחבלים.
כאמור, כחודש לאחר המבצע סיימה מחלקה 1 את המסלול בטקס מרגש, אך לוחמי המחלקה נותרו חברים קרובים עד עצם היום הזה. מי שיכול היה המשיך כלוחם בגולני, כי הפצועים אולי נפגעו אבל את הרוח שלהם לא היה ניתן לשבור. הלוחם שוורץ, לימים קצין בגדוד 13, שסגר מעגל וחזר לעזה במבצע "צוק איתן" חמש שנים מאוחר יותר, כמפקד כוח הפינוי הגדודי סיכם זאת כך: "בקו האחרון בשירות הצבאי במחלקה, המחלקה היתה מחלקת פטרול בפלוגה ב'. החבר'ה היו עולים בצמדים, אחד ישן על הרצפה והשני איתו, העיקר שאין אף אחד לבד בחדר, או אף אחד לבד בעמדה. זה גולני! למרות החששות והפחדים, למרות התירוצים והפציעה, החבר'ה המשיכו ונלחמו, נלחמו בחלומות ובפחד, בקושי ובטראומה. זה סיפור עופרת יצוקה שלנו".
אחוות הלוחמים הנדירה של מחלקה 1 נשמרת כל הזמן, גם זמן רב לאחר השחרור. איתמר אסרף מספר: "אירוע הדו"צ (ירי הדדי של כוחותינו על כוחותינו) ב"עופרת יצוקה", בעיני לפחות, הוא האירוע המשמעותי ביותר מאותו מבצע. בלבנון השניה היה את בנת ג'בל ולנו היה את אירוע הדו"צ. היה זה אירוע לא פשוט, שבו כל לוחמי המחלקה, שהיו צעירים מאוד, תפקדו בצורה יוצאת דופן ולאחר מכן המשיכו בשירות כלוחמים יחד עם חלק מהפצועים שחזרו למחלקה. מחלקה 1 עד היום מגובשת ביותר ושומרת על קשר גם שנים לאחר השירות. באפריל 2015 טסנו ביחד, כל חברי המחלקה כמעט, לטיול טיפולי ברומניה, שבו דיברנו על האירוע, פתחנו אותו ודנו בו, ובעיקר התגבשנו עוד. גם שנים אחרי, מחלקה 1 היא עדיין מחלקה 1". תמיר גלעד: "הטיסה נועדה לנסות ולעזור לחברים להתמודד עם המראות הקשים, הזכרונות, התחושות הקשות והגעגועים לחברים שנפלו – פצעים בלתי נראים, שכל כך הרבה לוחמים בצה"ל נאלצים לשאת עמם כל יום, שנים אחרי השחרור. מי שרואה את מחלקה 1 של מחזור מרץ 2008 שנים אחרי השחרור, מבין רעות לוחמים מהי. האהבה, הקרבה והחברות בין חבריה היא דבר אשר חושל באש ואין דבר בעולם אשר ישנה זאת".
המג"ד אורן כהן חזר לתפקידים בכירים בצבא, למרות פציעתו הקשה. הוא עבר מאז היותו מג"ד 13 תפקידים רבים, אך לעולם לא ישכח את ימיו כמפקד הגדוד: "בשבילי לפקד על גדוד 13 זה לפקד על אנשים מיוחדים. עם ישראל מכל הקצוות. מהדרום, מהצפון ומהמרכז, עולים חדשים מרוסיה ומאתיופיה, ספרדים, אשכנזים, חיילים בודדים שעזבו את ביתם באשר הוא, ועלו רק כדי להתגייס לצה"ל ולגולני. איכות המפקדים בגדוד זה יוצאת דופן. ממפקדי פלוגות דרך מפקדי מחלקות ועד מפקדי כיתות. מפקדים אלה יוצאי דופן ושונים מכל מה שהכרתי. מבצע "עופרת יצוקה" היה השיא באותה תקופה של אימונים ובט"ש (בטחון שוטף). היה זה מופע שבו כל המפקדים והחיילים הוכיחו את רמתם האישית ואת סגולותיו של הגדוד המיוחד הזה. גם לאחר נטרול כל שדרת הפיקוד, המשיך הגדוד במשימותיו בלי להניד עפעף, והמשיך לפגוע באויב תוך מקצועיות ורעות יוצאת מן הכלל. מפקדי הפלוגות והמחלקות הובילו את החיילים בצורה מעוררת הערכה, תוך אומץ לב בלתי רגיל".